בחזרה לעבר: היום שבו רמת גן התחילה לשתול את הפארק הלאומי

היום קשה לדמיין את רמת גן בלי הפארק הלאומי. האגם, המדשאות, העצים, השבילים והמשפחות שמגיעות בסופי שבוע הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף העירוני. אבל לפני שכל זה היה כאן, היה בעיקר חזון.

אנחנו חוזרים לשנת 1951, ארבע שנים לפני שהמקום הפך באופן רשמי לפארק לאומי.

ישראל הייתה אז מדינה בת שלוש בלבד. הכול היה חדש, המדינה הייתה עסוקה בקליטת גלי עלייה עצומים, בבניית ערים וביצירת מוסדות, ובתוך המציאות הזאת רמת גן ביקשה לייצר משהו שונה: מרחב ירוק גדול שיהיה פתוח לכל תושבי העיר.

בטקס הנטיעות שנערך באותה שנה הגיעו למקום כמה מהדמויות הבולטות במדינה הצעירה – ראש הממשלה דוד בן־גוריון, הרמטכ"ל יגאל ידין וראש עיריית רמת גן אברהם קריניצי.

העצים הראשונים שנשתלו במקום היו למעשה ההתחלה של מה שאנחנו מכירים היום כפארק הלאומי.

הרעיון היה שאפשר ליצור בתוך העיר מרחב טבע, נופש וספורט – מקום שאליו יוכלו להגיע משפחות, ילדים ותושבים מכל רחבי האזור. לא עוד שטח פתוח בשולי העיר, אלא פארק של ממש.

הדרך מהנטיעות הראשונות ועד הפארק המוכר לנו היום הייתה ארוכה. במשך השנים התפתח המקום, נוספו אליו מתקנים, שבילים, מדשאות וגופי מים, והוא הפך בהדרגה לאחד מאתרי הבילוי המזוהים ביותר עם רמת גן.

אבל דווקא התמונה ההיסטורית של אותם ימים מספרת את הסיפור בצורה הטובה ביותר.

כמה מנהיגים עומדים בשטח שעדיין כמעט אינו מזכיר את הפארק של היום. במקום המדשאות והעצים הגדולים – אדמה, שתילים והרבה מאוד עבודה. קשה היה לדמיין אז שבעוד כמה עשורים משפחות יגיעו לכאן עם אופניים, עגלות ופיקניקים, ילדים יאכילו ברווזים ואנשים ייצאו להליכה סביב האגם.

הפארק הלאומי לא נולד ביום אחד. הוא התחיל בעץ הראשון.

ובשנת 1951, כשבן־גוריון, ידין וקריניצי הגיעו לרמת גן ונטעו את השתילים הראשונים, הם כנראה לא יכלו לדעת עד כמה הרגע הזה יהפוך לחלק מההיסטוריה של העיר.

יותר משבעה עשורים עברו מאז.

העצים גדלו, העיר השתנתה, הדורות התחלפו – אבל הרעיון נשאר.

מקום אחד בתוך העיר שבו אפשר לעצור לרגע, לנשום אוויר, לשבת מתחת לעץ ולזכור שגם עיר גדולה צריכה את פיסת הטבע שלה.

חזרה לעבר, 1951. רמת גן נוטעת את הפארק הלאומי – ושותלת זיכרון שיישאר כאן לדורות.