"אוהבת דמויות מופרעות, קיצוניות, משוגעות וכמה שיותר רחוקות ממני - יותר טוב"

הכירו את יעלי גל, שחקנית מבטיחה, מוכשרת ורב-גונית מבית הספר לאמנויות הבמה "בית צבי". יעלי, שגדלה בישוב נופית וכיום מתגוררת ברמת גן, תיכנס בקרוב לנעליה של הדמות הגרוטסקית פּוּפְּצֶ'ה חְרוּפְּצֶ'ה – במחזה הקומי "יאקיש ופופצ'ה" מאת חנוך לוין. ההצגה, בבימויו של יאשה קריגר, תעלה בתחילת יולי בבית צבי.

איך הגעת לעולם התיאטרון? האם זה היה חלום ילדות, או שהיה רגע ספציפי שבו הבנת שהבמה היא המקום שלך?
אפשר להגיד שזה חלום ילדות. מגיל 14 ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים, ראיתי את המחזמר "קזבלן" בקאמרי, נפתחו לי העיניים ופשוט אמרתי "ככה אני רוצה". אבל לקח לי הרבה שנים להגיד את זה בקול רם, אני חושבת שזה הפחיד אותי קצת. בעצם נראה לי שעד לפני שממש התחלתי להכין את עצמי לאודישנים לבתי ספר, שזה היה אחרי הצבא, כמעט ולא אמרתי את זה לאף אחד. אבל בדיעבד הייתי הקלישאה של הילדה שמושיבה את המשפחה בסלון לראות הופעות שלה.

מה היו האתגרים הגדולים שנתקלת בהם עד כה?
שאלה מצחיקה כי אני בתחילת הדרך שלי, אז אני לגמרי חווה את האתגרים האלה עכשיו, במיוחד כשאני רגע לפני סיום לימודי משחק ויציאה לעולם הגדול. זה מקצוע שדורש הרבה סבלנות ואמונה, וצריך להמשיך להחזיק בהם גם כשאתה מקבל המון לא ויש המון חוסר ודאות, שצריך פשוט לקבל אותה כחלק מהחיים. זה המבחן האמיתי של המקצוע הזה בעיניי, לא לוותר למרות כל זה.

איך הלימודים והתקופה בבית צבי עיצבו אותך כשחקנית? מהו השיעור הכי חשוב שלקחת מהמקום להמשך הקריירה?
נאמנות עצמית. צריך לדעת במה אתה טוב ומיוחד, לחזק ולפתח את זה, ולדעת להבליט את זה. לדבוק בדבר שהוא ייחודי לך גם אם זה לא קולע לטעם של כולם. יש לנו כל הזמן רצון טבעי שמי שמולנו באותו רגע יאהב אותנו כדי להצליח- לעבור אודישן, לזכות בתחרות, להתחבב על במאי מסוים. אבל אני חושבת שבתמונה הגדולה תמיד מרוויחים יותר מלעשות את מה שאתה מאמין בו, אוהב אותו ועומד מאחוריו. כשרואים אותך ואת הייחודיות שלך, מה שהכי מתאים לך יגיע אליך גם אם זה לא קורה עכשיו ברגע זה.

לאחרונה גילמת את מרתה בהצגה "המורדים". זו דמות מורכבת בעלת מטען רגשי והיסטורי כבד. האם היו נקודות השקה או קווים דומים שמצאת בין האישיות שלך לבין מרתה, או שהיית צריכה להתרחק מעצמך לחלוטין כדי לגלם אותה?
מרתה היא תפקיד מתנה בגלל שהיא מאפשרת להוציא המון צבעים כשחקנית. במקרה שלה אני חושבת שלקחתי את עצמי יותר אליה, כי באמת הדבר הדומיננטי במחזה הזה זו התקופה, השנים של קום המדינה, ובחורה שבסוף נסיבות החיים שלה שונות מאוד משלי. אז משם גם התחלתי כשעבדתי על התפקיד. מרתה היא חברת מחתרת בלח"י, אז קודם כל חקרתי המון על התקופה, הלכתי למוזיאון הלח"י בתל אביב והוצאתי משם כל מידע שיכולתי ואפילו מצאתי מידע על הדמות האמיתית שעליה מרתה מבוססת, שהיא אמא של עדנה מזי"א, המחזאית. אחרי זה התחלתי לעצב יותר את האישה שהיא. אני מאוד אוהבת לעבוד מחיקוי, ולקחת השראות מאנשים אמיתיים. אז הסתכלתי הרבה על כוכבות הוליוודיות של אותה תקופה כמו למשל מרלין מונרו, לקחתי את ההליכה שלה, את המבט שלה, הישיבה שלה. במרתה יש הרבה עדינות ואצילות וזה מאוד התאים לה. ברגעים מסוימים, בעיקר בסצנות הקומיות, הרשיתי לעצמי קצת להכניס יותר מעצמי, ופתאום לרגעים מרתה נהיית קצת יותר וולגרית. וזה בסוף מה שהופך אותה לצבעונית ומגוונת.

בחודש יולי הקרוב את צפויה לעלות עם ההצגה "יאקישופופצ'ה" של חנוך לוין. בלי לחשוף יותר מדי, מה תוכלי לספר לנו על הדמות שלך בתוך העולם המטורלל של "יאקיש ופופצ'ה"?
קודם כל אני מתרגשת מאוד להפקה הזאת, כי היא באמת סופר מיוחדת וזה מחזה מצחיק ומשוגע ועם זאת מאוד עמוק. חנוך לוין אוהב להפוך את בני האדם לעלובים ומגוחכים, ובמחזה הזה זה מאוד בולט, ויש קו מאוד בולט במחזה של ייאוש ועליבות, אנשים שהם מאוד קטנים והעולם גדול עליהם. ופופצ'ה, שהיא באמת דמות מדהימה, היא נקודת אור בתוך הייאוש והנרגנות הזאת. היא היחידה שמחזיקה תקווה, ומה שמדהים אצלה הוא שלמרות שהגורל לא חייך אליה בכלל, היא זאת שתמיד אוספת, גם את עצמה וגם את האחרים, וכל הזמן מאמינה. יש לה אופטימיות אמיתית בעיניים לא משנה כמה פגיעות היא סופגת וכמה החיים מכים בה.

מהו האתגר הגדול ביותר עבורך בעבודה על חומרים של חנוך לוין, שדורשים שילוב מדויק בין קומדיה קיצונית לעצב עמוק?
השילוב הזה באמת מאוד מאתגר. חנוך לוין יודע לעשות את זה בצורה מדהימה שלא נתקלתי בה באף מחזה אחר ובגלל זה אני כל כך אוהבת את החומרים שלו. אני חושבת שיש פחד לא להצחיק, אבל דווקא זה מה שהכי מסוכן. צריך לנטרל את זה ולחפש את המפתח באמת של הדמויות. יש לכולן איזשהי חרדה או אובססיה על משהו, שהוא כביכול נורא מטומטם, אבל בשבילן זה הדבר הכי חשוב בעולם, ואנחנו צריכים להבין מה זה אצלנו, כי הכל במחזות של חנוך לוין זה דימוי למשהו. והדימוי הוא כל כך מטומטם, שזה מה שהופך את זה לכל כך מצחיק. וגם לסמוך על הטקסט. כי באמת יש בו הכל. זה מחזה שהייתי רוצה לשחק בו את כל הדמויות, וכל רפליקה שאני אומרת אני כבר מתגעגעת להגיד אותה שוב. אני ממש מחכה לרגע שההצגה כבר תפגוש קהל.

מה השאיפות שלך מבחינה מקצועית?
אני מאוד אוהבת לעשות דברים מופרעים. אני שחקנית קומית ואוהבת דמויות קיצוניות, משוגעות וכמה שיותר רחוקות ממני, יותר טוב. מאחלת לעצמי לעשות הרבה כאלה כי זה באמת הדבר שאני הכי נהנית ממנו. אני גם מאוד אוהבת לחקות, ולהגיע לארץ נהדרת זה לגמרי חלום שהוא בראש הרשימה שלי. יש לי גם רשימה של תפקידי חלומות שלי שאני שומרת ומוסיפה כל פעם שאני נתקלת או נזכרת במשהו שאני מתלהבת ממנו.

המחזה יאקיש ופופצ'ה יעלה בין התאריכים 5-23.7 באולם אלי ליאון, בית הספר לאמנויות הבמה "בית צבי", רמת גן. ניתן להזמין כרטיסים באתר:https://www.beit-zvi.com /

מאת: חנוך לוין / בימוי: יאשה קריגר / תפאורה: זוהר אלמליח / תלבושות: דן גלזר / תאורה: יאשה קריגר / עריכת מוזיקה: יאשה קריגר / הדרכת טקסט: דפנה מרסר–הדרי / בהשתתפות שחקני השנה השלישית מחזור ס''ד