חסימה נפרצה, הילדים חשופים לסרטוני הזוועות מה עושים עכשיו?

בימים האחרונים נפרצה אחת ההגנות האחרונות: קוד ה־QR שהציב חומת מגן מפני חשיפת ילדים ובני נוער לסרטוני הזוועות מ־7 באוקטובר. מה שהיה עד לא מזמן סיוט רחוק – הפך נגיש בלחיצת כפתור. ההורים חוששים ובצדק: מה יקרה אם הילד ייחשף? ומה עושים אם זה כבר קרה?

עבור מבוגרים, הצפייה בחומרים הללו מטלטלת ומותירה חותם קשה. עבור ילדים ובני נוער, שמוחם הרגשי עדיין מתפתח, מדובר בזעזוע שעלול לפרוץ גבולות נפשיים. “הם לא תמיד יודעים לשים גבולות או לעכל את מה שראו”, מסבירה מזית נדב רפמן, מטפלת רגשית המתמחה בהתמודדות עם מצבי חירום.

הנטייה הטבעית של הורה היא להדחיק ולקוות שהילד לא ראה, או שיישכח. אלא שזו טעות. “הילדים קולטים הכל”, אומרת נדב רפמן. “גם אם לא נחשפו ישירות לסרטונים, הם נחשפים לשיחות, לכותרות, לרמיזות. התפקיד של ההורה הוא לפתוח שיח, לא לחכות שהילד יגיע בעצמו.”

איך מתחילים?

שואלים בעדינות: לא בהאשמה ולא בלחץ. משפט פשוט כמו: ‘ראיתי שיש סרטונים שמסתובבים, אולי יצא לך לראות משהו מהם? איך זה גרם לך להרגיש?’

מאזינים בלי להיבהל: גם אם הילד מספר דברים קשים, ההורה צריך להישאר יציב. ההקשבה עצמה מעניקה לילד תחושת ביטחון.

מאשרים את הרגש: לומר משפטים כמו ‘אני מבין שזה מפחיד’ או ‘זה באמת יכול לבלבל’ – מונעים מהילד להרגיש “שבור” או “חריג”.

לעיתים הילד יתקשה לתאר מה הרגיש. כאן נכנס תפקידם של ההורה או המטפל: לתת מילים פשוטות, ציורים, או אפילו משחק תפקידים. “הילד מקבל כלי לעיבוד החוויה”, מסבירה נדב רפמן.

לצד השיחה, חשוב מאוד לחזור למסגרת מוכרת. “שגרה היא כמו מגן רגשי”, היא מוסיפה. “שעות שינה קבועות, לימודים, מפגשים עם חברים – כל אלו משדרים לילד שהחיים לא קרסו. דווקא בתקופה כזו, העוגנים הקטנים הם מצילי חיים.”

אז מתי להרים דגל אדום?
אם הילד חווה סיוטים חוזרים, מתקשה להתרכז, מפתח פחדים קיצוניים, מסרב להישאר לבד, או מראה שינויי התנהגות חריפים זה הזמן לפנות לעזרה מקצועית. “לא לחכות. עדיף טיפול מונע מאשר להתמודד עם טראומה חבויה שתתפרץ בעתיד”, מבהירה נדב רפמן.

חשוב לזכור שהסוגיה אינה פרטית בלבד. מדובר באתגר חברתי רחב. בתי ספר, תנועות נוער ומערכות בריאות צריכים להירתם ליצירת מעטפת תמיכה. “הילדים של היום הם החברה של מחר. אם לא נטפל בהם עכשיו, נשלם מחיר כבד כחברה בהמשך”, מזהירה נדב רפמן.

אי אפשר להחזיר את מה שהעיניים ראו, אך אפשר לרכך את ההשפעה, לתת לילדים כלים, ולהחזיר להם את תחושת הביטחון. ברגעי השבר ההורה חייב להיות הגשר בין הפחד לבין התקווה.