"אלמנתו של מאיר ניצן: "לא יודעת איך ממשיכים מכאן"
בדיוק ביום הולדתו של מאיר ניצן ראש העיר המיתולוגי של ראשון לציון נערך טקס גילוי המצבה, אלמנתו נעמי שיתפה בראיון מרגש על הקושי והריק שהותיר אחריו ועל האהבה הגדולה שחלקו 70 שנה.
- בתי לוין
- כ"ב אייר התשפ"ה

ביום הולדתו ה-94, בדיוק חודש לאחר פטירתו של ראש העיר האהוב מאיר ניצן ז"ל נערך טקס גילוי מצבה שקט, מרגש ומכובד – כמו האיש עצמו.
ניצן הלך לעולמו בערב המימונה, בדיוק ביום הולדתה ה-90 של רעייתו נעמי. "הוא היה צלול עד הרגע האחרון," היא מספרת. "זה היה ערב שבת. ישבנו עם המשפחה, ופתאום הייתה הידרדרות. מצאנו את עצמנו בבית החולים. החזקתי לו את היד שהייתה שלי כל החיים, והעיניים שלו הסתכלו עליי עד שנשם את נשימותיו האחרונות."

מאיר ניצן כיהן כראש עיריית ראשון לציון במשך 25 שנה – תקופה שבה הפכה העיר מאזור שקט לפרבר שוקק, מודרני ומוביל בתחומי החינוך, התרבות והתשתיות. רבים מההישגים העירוניים כיום נבנו בתקופת כהונתו. "ידעתי שהוא היה אהוב," אומרת נעמי, "אבל לא ידעתי עד כמה. בלוויה עצרו אותי מאות אנשים, חיבקו, בכו איתי. היה משהו מאוד גדול בזה, העירייה שלחה רכב לאסוף אותי, והארון שלו הוצב ברחבת בניין העירייה. רבבות ליוו אותו. לקח לי זמן להגיע – כל אחד רצה לעצור אותי, לומר מילה טובה, לנחם. זה היה כל כך מכובד, כל כך מרגש."
לשבעה הגיעו נציגים מכל שכבות החברה הישראלית – גמלאי צה"ל, חברי כנסת, ראשי מועצות, אנשי רוח ורבנים. הרב הראשי לשעבר, ישראל מאיר לאו, הגיע באופן אישי. הנשיא התקשר לנחם. העיר התעטפה באבל כבד, אך גם בגאווה ובמיוחד בזיכרון.

נעמי, שלצידו הייתה מגיל 20 ואשר הפכה מנערה ביישנית לאשת ראש העיר שנים ארוכות, פרסמה רק חודשים ספורים לפני מותו את ספרה "מי אני, הנה אני!", מדובר ביומן אישי כתוב ומסודר לפי תאריכים החל מילדותה, לשירות הצבאי ומשם להכרות עם מאיר ניצן שהיה מפקדה ושהפך לסיפור אהבה מרגש שנמשך 70 שנה וששזור גם בהיסטוריה של העיר ראשון לציון ב-25 שנה שהיה ניצן ראש העיר. דרך מילותיה, ניתן לחוש עד כמה היה הקשר ביניהם עמוק ונדיר: "אני כל כך אוהבת את האיש שלי," כתבה נעמי. "כל כך קשורה אליו. כל תא בגופי זועק ומתפלל: אנא, עוד כמה שנים. אל תלך ממני!"

בקטע נוסף כתבה "לפעמים אני צוחקת לעצמי. אני מאוהבת כנערה בת 16, ומתאהבת בכל פעם מחדש באותו איש. אנחנו שזורים זה בזה בחוט שלא יינתק. קשה להסביר את הקשר בינינו."

בכל שמיני לחודש היתה מקבלת נעמי פתק ממרטין- מאיר בו הוא היה כותב לה מילות אהבה.

"אני עוד לא מעקלת שהוא לא כאן, אני לא זוכרת מה זה לחיות בלעדיו, הוא היה עילוי, אדם שמהדור שכבר לא קיים כאן, אם הייתי צריכה להתחיל את החיים שלי מהתחלה הייתי בוחרת בו עוד מאה פעם ולא משנה כלום, יש לנו שתי בנות, נכדים ונינים, בנינו שבט לתפארת, הוא היה בעל טוב, אבא טוב, סבא טוב וראש עיר שבזכותו העיר נראת כמו שהיא היום, זכיתי."

בספרה כתבה נעמי מה היה רוצה מרטין שיכתב על מצבתו:
"שירת כל חייו את עמו, מדינתו וכל תושביה. מורשתו בקצרה: כל בני האדם שווים וראויים לאהבה. דרשו שלום ולא מלחמה."
מאיר ניצן ז"ל הוא האיש שהפך לעיר. ראשון לציון נפרדה ממנו, אבל מורשתו תמשיך ללוות אותה עוד שנים רבות. מאיר ניצן לא רק ניהל עיר – הוא בנה בית לכולנו. יהי זכרו ברוך.