"לזהר לארגוב היתה תרומה אדירה בהפלת חומות ממסד"

"כמו כל תלמיד גם אני חיכיתי בקוצר רוח לחופשות החגים. בעוד חבריי פנטזו על שינה ארוכה עד שעות הצהריים ואחריה טורניר קטרגל עד לשעות הלילה בבית הנוער, אני העדפתי לעבוד במפעל תכשיטים בתל אביב, שבו הועסק אבי יצחק. אהבתי לקום איתו בשעת בוקר מוקדמת, לעלות על הקונטסה הירוקה המקרטעת ולהקשיב בדרך לאלכס אנסקי מקריא את כותרות העיתונים בתוכניתו "שבע אפס שבע" בגלי צה"ל. 
הייתי בן 14-15 כשהצטרפתי אליו באחת החופשות לעבודה במפעל ברחוב אילת. בשעת בוקר מוקדמת ביציאה משכונת מגוריי, שיכון המזרח, בצומת הרחובות ירושלים והעלייה (כיום שדרות יעקב) אבי האט. "אתה רואה את הרכב במגרש החולות?", שאל. "תסתכל, אתה רואה את הבחור שישן בתוכו? זה זהר ארגוב". 
זו היתה התמונה שנצרבה בזיכרוני: דלתות הרכב הישן פתוחות לרווחה, גם החלונות, ובתוכו היה שרוע ארגוב, שנרדם על כיסא הנהג. 
נרקומן. מסטול. חסר כל. ״המלך" בשיא עליבותו". 

כך נפתח הפרק על זהר ארגוב בספר "מהפכה של שמחה" שיצא בימים אלה (עורך: אופיר טובול, הוצאת "ידיעות ספרים"). את הטקסט כתב עוז בן יצחק, תושב שכונת שיכון המזרח, עיתונאי, עורך, סופר ומרצה, שהקדיש את הפרק לשיר "הפרח בגני" האלמותי ושזר בו את חוויותיו כבן השכונה שבה נולד וגדל גם "המלך".
הוא בן 52, נשוי למיכל ואבא לשלוש בנות (טליה, סתיו ויהלי). במשך 24 היה עיתונאי ועורך ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" ובין השאר הוציא ספר ילדים ("בלי איה, גאיה, חיה, שמעיה או פפיה"), שזכה לביקורת מצוינות ובקרוב עתיד לצאת ספר ילדים נוסף שכתב.
בספר "מהפכה של שמחה" כתבת על "הפרח בגני". עד כמה לדעתך היתה לארגוב השפעה על הפלת חומות הממסד והפיכת המוזיקה הים תיכונית למוזיקה הפופולרית בישראל?
"לארגוב היתה תרומה אדירה בהפלת החומות. אף שהקריירה שלו היתה קצרה מאוד הוא היה פורץ דרך. באותם ימים הממסד התעלם מהמוזיקה המזרחית, בז ולעג לה ולזמריה. העורכים המוזיקליים התנשאו עליהם ולא היו מוכנים להקשיב לתקליטים ולסינגלים שנמסרו להם. השינוי קרה אבל לא ביום אחד. זה תהליך שנמשך שנים. אין ספק שזהר היה זה שסלל את הדרך. יש לו מניות רבות בכך שהז'אנר הזה הפך למיינסטרים". 
אפרופו התנשאות וגזענות, בספר אתה משתף גם בחוויות אישיות.
"כן. כילד גדלתי בשכונה קשת יום. באותם ימים, בניגוד למצב היום, שיכון המזרח היתה שם נרדף לפשע, סמים, אלימות, עוני. המצב הסוציו אקונומי של התושבים היה נמוך. זה בפירוש לא היה מקום סימפטי לגדל בו ילדים.
"הייתי בן המחזור הראשון לאינטגרציה, שבמסגרתה שילבו תלמידים משכונות שונות במערכת החינוך. כשהגעתי ביום הראשון לחטיבת הביניים התרגשתי וציפיתי לפגוש חברים חדשים. בפועל, ביום הראשון ללימודים היו בכיתה פחות מעשרה תלמידים, רובם חבריי משיכון המזרח. 
"הורי התלמידים ממרכז העיר סרבו שילדיהם ילמדו עם ילדי שיכון המזרח ולא שלחו אותם ללימודים. עבור ילד בן 12 זה טראומתי. זו היתה הפעם הראשונה שחוויתי התנשאות וגזענות. עד היום אני תוהה מה עבר בראש לאותם הורים?  במה הייתי שונה מילד שגדל בשכונה אחרת? אני גר עד היום בשיכון המזרח, שהשתנתה ללא היכר והפכה לפנינה אמיתית".

מקרה נוסף שאתה כותב עליו נוגע למוסף מיוחד על זהר ארגוב, שיזמת וערכת ב"מעריב". 
"במלאת 20 שנה למותו של ארגוב הוצאתי מוסף מיוחד שהיה מאוד מאוזן ומעניין. מצד אחד, כתבות על השפעתו ותרומתו של גיבור התרבות. מצד שני, התעסקות נרחבת ומתבקשת בהסתבכויות הפליליות שלו, החל מהאונס שבגינו ריצה מאסר דרך אינספור ההרשעות הפליליות שצבר במהלך השנים שבהם היה מכור לסמים. 
"אחרי שהגיליון היה מוכן התקבלה החלטה שהוא יופץ בסינדיקציה בכל הארץ. היו כאלה שלא אהבו את העובדה שמעריב הקדיש גיליון שלם לזמר מזרחי שהוא אנס/עבריין. לא מעט קוראים התקשרו באותו יום למרכזייה וביקשו לבטל את המנוי".
הספר "מהפכה של שמחה" מספר את סיפורה של המוזיקה המזרחית בישראל דרך 40 שירים מכוננים שנותחו על ידי 27 כותבים. הספר עוקב אחר התפתחות הז'אנר מימי הקסטות ותקליטים ועד עידן היוטיוב ומציג את הדמויות המרכזיות שעיצבו אותו. דרך ניתוח השירים, הקוראים נחשפים לאופן שבו המוזיקה המזרחית שיקפה, הדהדה וקידמה שינויים חברתיים עמוקים בישראל.
מעבר לסיפור המוזיקלי, "מהפכה של שמחה" מראה כיצד המוזיקה המזרחית נהפכה ממושא לבושה למקור לגאווה לאומית, וכיצד היא סייעה לגשר על פערים עדתיים ותרבותיים. 
המוזיקה המזרחית היתה במשך עשרות שנים בגטאות, הממסד התעלם ממנה. האם לדעתך גם היום יש חלקים בתקשורת שמתעלמים ממנה או מתייחסים אליה כאל מוזיקה רדודה ולא איכותית?
"המצב השתנה, אבל עדיין יש חלקים בתקשורת שמתעלמים ממנה בטענה שזו מוזיקה רדודה ולא איכותית. האם בז'אנרים אחרים המוזיקה היא סוגה עילית? לא. יש מוזיקה רדודה וממש לא איכותית גם בז'אנרים אחרים, כפי שיש בז'אנר הים תיכוני. 
"עד כמה התקשורת בזה ולעגה לשירים ולאמנים? מספיק לצפות בכתבה שעשו בערוץ הראשון בשנות ה-80' על ההצלחה של זהר ארגוב ולהקשיב לטקסטים הנוראיים שליוו את הכתבה או לחילופין לשמוע את זאב נחמה מאתניקס מספר איזה תגובות קיבל ולאיזה יחס זכה כשניסה לשכנע בשנות ה-90' עורכים בתחנות הרדיו להשמיע זמר צעיר בשם איל גולן, שהיה בן טיפוחיו.

"המוזיקה המזרחית עוררה ולצערי עדיין מעוררת לא מעט אנטיגוניזם בגלל השסע העדתי והקיטוב בחברה הישראלית. עדיין יש חלקים בחברה שבזים למוזיקה הזו. 
תפקיד התקשורת הוא להביא לקדמת הבמה את המוזיקה ומי שלא רוצה לשמוע – שלא ישמע.
"העובדה שכיום זו המוזיקה הפופולרית בישראל מעידה שזהו ניצחון היצירתיות על הדעות הקדומות. בעיני, סגנון המוזיקה הזה הוא סמל לישראליות מכילה ורבגונית, בדיוק כמו הספר".