רחובות מרכינה ראש: טקס זיכרון באנדרטה העירונית להנצחת נספי השואה

ברחוב הרצל פינת שד׳ הקיבוצים עומדת האנדרטה שהוקמה במיוחד להנצחת ששת המיליונים שנספו בשואה, שם מתקיים מדי שנה הטקס העירוני ביום השואה עצמו. הטקס נפתח בצפירת הזיכרון בשעה 10:00. מתן דיל ראש העיר אמר בטקס כי: "79 שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, ועדיין - ולעולם לא, ניתן יהיה להבין ולתפוס, את השואה שעבר העם היהודי, את השנאה הבלתי אנושית, הרוע, כלפי עם, כלפי מיעוט, שהובילה ליצירת מנגנון רצחני בו הובלו בכפייה מיליוני בני עמנו למחנות השמדה ונרצחו ונטבחו: ילדות וילדים, נשים וגברים, זקנים וצעירים. יהודים.לעולם לא נצליח להבין זאת, אך אנו מחויבים, כעם, כאומה, לא לשכוח, לזכור ולהזכיר את המעשים הנוראים בהיסטוריה, ועלינו לזכור ולהזכיר את התקומה שאחרי, את "נצח ישראל לא ישקר". העם היהודי, עם הסגולה, העם הנבחר לו ניתנו לוחות הברית במעמד הר סיני, חזק מכל אויב, חזק מכל ניסיון להשמידו, וכך מהשואה הנוראית מכל, הפציעה התקומה, ושארית עמנו הקימה את המדינה". בנאומו הזכיר ראש העיר גם את אברהם גרינזייד ז"ל, שורד שואה שהתגייס לצבא האדום כדי להילחם בנאצים כנקמה על שרצחו את בני משפחתו. אברהם כיהן במשך שנים כיושב ראש ארגון ותיקי הוטרנים בישראל. "בשנת 1943, כשהוא בן 17 וחצי, התגייס אברהם לצבא, כאחד מחצי מיליון היהודים ששרתו בצבא האדום במלחמת העולם השנייה. אברהם לחם כנגד הנאצים בכל רחבי אירופה. רבים מבני משפחתו נרצחו על ידי בני העוולה, והוא שם לו למטרה לנקום בצורר האכזר. הוא חיסל במו ידיו, אבל ממש במו ידיו, עשרות נאצים ובכך הציל יהודים רבים ותרם לניצחון בעלות הברית על כוחות הרשע. אברהם זכה באותות גבורה רבים והמשיך לשרת בצבא לאחר המלחמה. לאחר שחרורו הוא שימש כמורה, מנהל בית ספר ומנהל מכללה בברית המועצות. לישראל הוא עלה בעלייה הגדולה בשנות ה-90 ובחר להתגורר ברחובות. הוא היה חבר מועצת העיר ושימש בתפקיד המשמעותי בו כיהן עד סוף ימיו - היו"ר הארצי של ותיקי מלחמת העולם השנייה. בתום נאומו עלה לשאת דברים בשם ניצולי בשואה ד"ר טוליו סונינו שהינו גם אב שכול לאחר שאיבד את בנו בפעילות מבצעית. טוליו נולד ב-1936 בעיר נמל באיטליה וסיפר את סיפור חייו לצופים בטקס: "מי ששלט באיטליה באותה תקופה הייתה המפלגה הפשיסטית, עד 1938 היהודים היו שווי זכויות, עד שהממשלה האיטלקית חוקקה את חוקי הגזע נגד יהודים. באיטליה היה לנו שקט עד שנת 1943, עד שנפלה הממשלה והחלה הרדיפה נגד היהודים, מאותו הרגע כולנו התחלנו לברוח. המשפחה שלי ברחה להרים באזור טוסקנה, אז הייתי בן 7 ואני זוכר הכל טוב מאוד. ביום שבת בחודש פברואר 1944 הגיע אלינו הביתה מפקד המשטרה ואמר שקיבל פקודה לעצור את בני המשפחה ביום שני. באותו יום קר של חודש פברואר המשפחה כולה ברחה ברגל לכיוון פירנצה עד שבשעת לילה מאוחרת ראו עגלון עם סוס וביקשו ממנו לקחת אותם לפירנצה, לביתו של חבר של המשפחה. לאחר כמה ימים אמא שלי הצליחה למצוא בשבילנו מחסה במנזר. אמא שלי נפרדה ממני ומאחותי וביקשה ממני לשמור על אחותי. אבא שלי הלך לאושוויץ ומאז לא חזר". טוליו עלה ארצה בשנת 1960 ומאז מתגורר ברחובות. טוליו הזכיר את אירועי ה-7/10 שהחזירו אותו עשרות שנים אחורה. אנו חייבים להיות ביחד כדי שדבר כזה באמת לא יחזור על עצמו אף פעם. קדיש מפי ניצול השואה אמר שלמה אנגלמן, תפילת "אל מלא רחמים" נקראה על ידי החזן ליאור ניצן.בטקס השתתפו כאמור ראש העיר, ממלאי מקומו, סגנים, חברות וחברי מועצת העיר ובכירים נוספים.נציגי כלל בתי הספר בעיר הניחו זרים על האנדרטה ותלמידי קרית החינוך קציר הובילו את המופע המוסיקלי.