חולון: טניה לא ישנה בלילות מרוב דאגה לאחיה ולמשפחתו שבקייב

מאת: טל חגי

טניה קמפל (37) מחולון, מטפלת רגשית, מתקשרת ויוצרת תכשיטים אנרגטיים מספרת שהיא הרגישה במסרים שהפלישה לאוקריאנה עומדת להתרחש בקרוב. לטניה ארבעה אחים, אבל אח אחד החליט לחזור לקייב שבאוקריאנה כבר בשנת 2001, שם מתגורר המשפחה שלו ועובד באחד הערוצים המרכזיים של המקום. "באותה לילה שהפציצו הוא לא רצה בהתחלה להתפנות. אני הרגשתי בתקשור שמשהו לא טוב עומד לקרות. אני העברתי לו מסר שמשהו עומד לקרות, אבל בהתחלה הם לא הסכימו לעזוב, רק בדקה התשעים הם הצליחו להימלט עם האוטו ולעזוב את קייב". -מה אחיך מספר בתקשורת ביניכם? "ביום חמישי הם יצאו למסע אל הלא נודע שבדיעבד התברר כמהלך מציל חיים. הם הגיעו לעיירה שנקראת יאמפל באישון לילה, אחי כבר הרגיש שהוא לא מסוגל לנהוג והם חיפשו  מקום ללון בו. לא היה מקום בהוסטל המקומי וראו שיש בעיירה מרכז יהודי ולשם נסעו. השעה הייתה כבר חמש לפנות בוקר והמקום היה שומם ואז יצא אליהם שומר ששמע שהם ברחוב מקייב והציע להם להישאר ללון בהוסטל של הקהילה היהודית". -הוא ידע על הקשר של אחיך לישראל? "אחי לא יהודי לפי ההלכה, אני כן יהודייה אבל השומר אפילו לא שאל אותם אם הם יהודים או לא ואפילו לא לקח כסף. בבוקר הם פגשו שם את הרב שמואל שמנהל את המקום, הם מאוד הודו לו על העזרה ואחי סיפר לרב שיש לו משפחה בישראל אבל הוא עצמו לא יהודי לפי ההלכה. הרב אמר לו משפט שמאוד ריגש אותי "כולנו אנשים וצריכים לעזור זה לזה" -מה קורה עם אחיך ומשפחתו עכשיו? היכן הם מצאים? "המצב מאוד לא ברור שם. מאוד קשה להתקדם. יש עומס מטורף בדרכים, הרבה דרמות ומחשבות האם יצליחו לעבור את הגבול או  לא, כי יש עניין שלא נותנים לגברים לצאת ואחי בן 41, למרות שמי שיש לו שלושה ילדים  מתחת לגיל 18 לא מחויב להתגייס ואולי כן יאפשרו לו לצאת. הם כרגע נמצאים 14 ק"מ מהגבול אבל קצת ההתקדמות מאוד איטי, הם מספרים שבלילה הם מצליחים להתקדם רק 300 מטרים". -נחזור ללילה הראשון, בו הם החליטו להציל את חייהם ולברוח דרך הגבול. מה הם מספרים? "הם שמעו בלילה הראשון את האזעקות ואת הבומים, הם פשוט התעוררו לקול הפיצוצים. אחי מדבר עם העובדים שלו במקום ויש הרס רב, יש הרבה בעלי משפחות שהולכים להילחם, חלק מנסים לברוח ובקושי מצליחים לצאת משם. זה מרגיש כמו תקופת השואה, אנשים באמת לא האמינה עד הרגע האחרון שזה באמת יכול לקרות. יש ממש סכנת חיים מטורפת במקום, הרוסים מורידים כוחות רגליים מסתננים לתוך העיר קייב עצמה והם מנסים לפעול מבפנים". -מה קורה בדרך לגבול? מה המראות שהם רואים? "אחי ובת זוגתו ביחד עם הילדים (שלושה ילדים בגילאי 5, 12, 14) רואים מראות קשים, יש קור מקפיא, אנשים מבוגרים וסבתות שמתהלכים ברגל ובקושי שורדים את הקור, אפילו ראו גופה של אדם שקפא מהקור. אחי ומשפחתו כבר שלושה ימים מנסים להתקרב לגבול עם פולין שעמוס מאוד, רוב הזמן הרכבים פשוט עומדים או מתקדמים ממש לאט. הם מאוד מותשים אבל משתדלים לשמור על אופטימיות. תביני שגם כשיגיעו לגבול לא בטוח שיאפשרו לו  לעבור, זה מאוד תלוי בנחמדות של הפקיד, אם זה יבוא לו בטוב או לא וזה קורע את הלב". -מה מבחינת מזון? "אחי מספר שתושבי האזור עוזרים המון, דואגים לאכול ומנסים לסייע במה שאפשר. הם כבר מכירים את כל המשפחות שנוסעות לידם, עוזרים אחד לשני ונותנים לחזור לתור אם מי מהם עוצר לתדלק או לעשות צרכים. הוא סיפר לי שהיה ילד נכה שהם דאגו להעביר אותו לאוטו של הצלב האדום על מנת לאפשר לו לחצות את הגבול במהרה. הוא גם סיפר שיש להם שימורים אבל אין להם לחם אז המשפחה מהאוטו הסמוך הביאה להם לחם והם מכינים כריכים לכולם: גם לעצמם וגם למשפחה השנייה. אולי אלה דברים ממש קטנים אבל בכל הענן השחור הזה יש חריץ קטן ודרכו נכנס האור". -יצא להם לראות מישהו מהמשלחת הישראלית? ליצור קשר? "עוד לא יצא להם לבקש עזרה מהמשלחת הישראלית, אבל אמרו להם לכתוב IL על האוטו. לפי מה שאמרו להם כרגע אין נציגים מישראל בגבול שהיני, בין אוקראינה לפולין. אם היה שם מישהו מישראל כנראה שהיו עוזרים להם ומוציאים אותם מהתור". -איך התחושה בבית? "קשה מאוד. קשה לישון בלילות מרוב דאגה ואני משתדלת לא לדבר בטלפון כדי שהקו לא יהיה תפוס אם הם ינסו ליצור קשר או שנשמע משהו חדש. אני ההורים שלי בישראל, ויש מצב מאוד לא פשוט שאח אחד נוסף שלי נמצא במוסקבה מטעם ישראל ועוד אח אחר ברילוקיישן ברוסיה שזה כבר הזוי בפני עצמו. מצב כ"כ מורכב..." -איך מרגיעים את ההורים? "אנחנו משתדלים לחסוך להורים הרבה פרטים ודרמות, אני ואחי שבמוסקבה משתדלים לנהל הרבה שיחות בינינו. אחי גם עובד בביטחון במוסקבה אז הוא גם מקבל כל מיני מידע. אנחנו בעיקר מנסים לשמור על מורל גבוה כשאנחנו מדברים על אחי שבקייב. אני גם מקבלת מסרים קשים אבל לא משתפת אותם בזה. האמת שפניתי אפילו לשגריר ישראל באוקראינה והוא שלח לי טלפונים שיצרו איתם קשר, מעין קו חם ואני מקווה שזה ייתן משהו, כי המצב רק מסלים ובשיחה האחרונה שלי נאמר שאין בכלל נציגים ישראלים במעבר הגבול שהם נוסעים לשם, אז אני מקווה שהוא צודק ואכן יהיה סיוע".

 

האח של טניה עומד משמאל. תמונה מימי ברית המועצות של שנות השמונים. צילום: ארכיון המשפחה