"למה כולם כאן ולא בבית החולים?"
לימור פאר רזניק מחולון זוכרת לפרטי פרטים את הרגע בו הודיעו לה שאביה נהרג
- כ"ח ניסן התש"פ
עברו 47 שנים מאז שאבי יצא למלחמה ולא שב. את יום הבשורה אני זוכרת כמו אתמול. חזרתי מבית הספר, לבושה חצאית כחולה וחולצה תכלת מכופתרת כמצוות התלבושת האחידה. תיקי היה רחב ואדום, תלוי על הגב. שמש זרחה במרכז השמיים וחיממה, הלכתי ברחוב הארוך המוביל חזרה לביתי. שוחחתי עם רמי השכן, שלמד בג', שנה מעלי והרגשתי מוגנת בשל כך. בפינת הרחוב ראיתי פתאום את סבא, הוא לא היה אמור להיות שם, חייכתי ורצתי אליו אך הוא נשאר על עומדו בפנים קפואים ללא חיוך. הבנתי שמשהו לא טוב בפיו. שאלתי בחיוך רחב מה קרה, כל כך אהבתי את סבא שלי. תמיד ליטף הוא את ראשי באהבה אך עתה ניצב דרוך, עיניו שוטטו כמו חיפשו מוצא ואז אחז בידי ואמר "אבא נפצע הוא עכשיו בבית חולים". היתה אז מלחמה ואבי גויס ארבעה ימים קודם. מיד פנה מבטי לכיוון הבית, סביבו עשרות אנשים מתגודדים בקבוצות קטנות ומדברים. "איפה אמא?" שאלתי. "בבית", ענה. " למה כולם כאן ולא בבית חולים?" סבא שתק. פנינו שמאלה, דרך החצר המרכזית של בנייני השכונה, לעבר הבית. ההליכה היתה כבדה ומאומצת. מירי השכנה, שבעלה מת במלחמה הקודמת פנתה אלי כיודעת דבר וכאב, אחזה בזרועותיי התכופפה כדי להביט בעיני ובקול נחוש אמרה " אבא מת ועתה עלייך להיות חזקה בשביל אמא". עיני נפערו ביובש, תהיתי למה התכוונה. נכנסתי לבית, שבקושי ניתן היה לעבור בו מרוב אנשים מביטים בחמלה מהולה במבוכה ושותקים. אמא שכבה על הספה בסלון ומיררה בבכי. אז הבנתי איך להיות חזקה. ניגשתי אליה משכתי בזרועותיה ואמרתי, " קומי..". פנחס פאר ז"ל תושב חולון, נפל במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן. לימור חברה בקבוצת הפייסבוק "החיים כדרך-יתומי צה"ל" המיועדת לקהילת יתומי צה"ל הבוגרים 
צילום: לימור פאר רזניק לימור פאר רזניק
צילום: אלבום משפחתי
צילום: לימור פאר רזניקצילום: אלבום משפחתי