מספרת אמא: "פעוט בן שנתיים, מתחיל את יומו בשש בבוקר בדרישה לגלידה. משנענה בסירוב, פוצח בסדרת צרחות והשתטחות על הרצפה. אני מסבירה לו שלא אוכלים גלידה בבוקר. אחר הצהרים אני נותנת לו גלידה מבלי שביקש. זה לא מונע ממנו לחזור על הדרישות. הסצנה חוזרת על עצמה לפחות ארבע פעמים ביום ואני מותשת!". גיל שנתיים הוא הגיל שבו הילד בוחן את יכולתו ומסוגלותו בפני העולם: כמה אני משפיע עליו, כמה נענים לי או לא. כשהמתוק מבקש גלידה, הוא באמת מתכוון לכך. כשהוא מקבל את ה"לא" הוא ממש מתוסכל ומכיוון שהוא עדיין לא יודע לווסת את עצמו, להרגיע את עצמו, הוא מגיב בתסכול עמוק, בכי וצרחות. היענות להשתטחויות עלולה לעודד ילד כוחני, האתגר הוא איך להתמודד עם הסערה בדרך מכבדת. נחזור לתגובת האם: "אחרי 27 דקות של צרחות, נתתי לו גלידה והוא נרגע". מה למד הקטנצ'יק? אמא זקוקה ל- 27 דקות כדי להבין מה אני רוצה. בפעם הבאה אצרח 27 דקות ואז אקבל. לפעמים אמא בכל זאת לא נותנת גלידה. מה המסקנה? לא ברור מה בדיוק אני צריך לעשות כדי לקבל גלידה. אין עקביות בתגובה של אמא. צריך להמשיך ולחקור... באופן לא מודע, המתוק מתנהל כמו מדען שבודק את התוצאות של המחקר ומסיק מסקנות לעתיד. אז איך להגיב? מותר לו לבטא את התסכול. כשהוא צורח, אמצי מחשבה מרגיעה: "איזה בן מהמם יש לי! מדען! הוא בדיוק עושה מה שמצופה מילד בגילו, בהמשך ילמד להירגע". שתי מים, נשמי, הישארי לידו או התרחקי ברוגע. חשוב לא לכעוס, להעיר או להציע לו הצעות. זה לא עבד, אז אין טעם לחזור על כישלונות. עקביות, רוגע והתמדה הם התשובה. סיפור אמיתי: אמא שחוותה לראשונה השתטחות של בתה בקניון, עמדה חסרת אונים, נבוכה וכמעט קנתה את הסוכרייה שבתה רצתה. לפתע הרגישה יד מעודדת על כתפה: "את בסדר, זה יעבור"- זאת היתה אמא אחרת, שבאה לעודד. הורים: בפעם הבאה שתראו השתטחות, טפחו לאמא/אבא על הכתף "את/ה בסדר, זה יעבור" וזה עוזר. מניסיון, זה עובד.