החלק המרכזי בפרשתנו ("אמור") הינו סדר המועדים. התורה עוסקת בשתי חטיבות של מועדים, האחת פסח ושבועות והשנייה ראש השנה וסוכות. בין פסח לשבועות, התורה מתעכבת שוב בפירוט רב וארוך על מצוות ספירת העומר, ועל כך שמועדו של חג השבועות אינו עצמאי, אלא נגזר מהמרחק של 50 יום מפסח. הפרשנים כולם עוסקים בשאלה מדוע לא מוזכרת בתורה מהות חג השבועות כחג מתן תורה אלא כחג הקציר? ומדוע התורה מביאה את ספירת העומר כחוט המקשר בין פסח לחג השבועות? בתקופה זו אנו חוגגים גם את יום העצמאות כראשית צמיחת גאולתנו, והשאלה הינה האם הסמיכות בין האירועים השונים בלוח השנה העברי מהווים איזשהו רצף עם מסר, או שמא זה אקראי? החיבור בין פסח לשבועות נחזור לשאלה הראשונה, חלק מהמפרשים מסבירים את החיבור בין פסח לשבועות בנתיב "הניסי" שעובר עם ישראל. לטעמם, הרי קודם ליציאת מצרים אמר הקב"ה למשה "וזה לך האות בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". הנס הגלוי של הוצאת ישראל ממצרים הוא מהות חג הפסח, המשכו במעבר ים סוף, וסופו בנס הגלוי של מתן תורה בהר סיני שהוא חג השבועות. הרצף הינו התהליך הרוחני הניסי שמעל הטבע שעובר עם ישראל עד לקבלת תורה ועול מלכות שמים. ספירת העומר ענינה ספירת הזמן מתוך ציפייה וגעגוע עד מתן תורה. אך לפי גישה זו לא ברור מדוע בספירת העומר מדגישה התורה את "עומר ראשית קצירכם" ומדוע התורה מציינת את שבועות כחג הקציר החקלאי דווקא ולא כחג מתן תורה? נראה לי שיש לחזור לפרק כג' פס' י': "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן". התורה לא עוסקת רק בצד הניסי הגלוי. הקב"ה מייעד לנו את ארץ ישראל ורוצה שנחווה חיים נורמליים לפי לוח השנה החקלאי. אנחנו צריכים להבין שלא כוחנו ועוצם ידנו עשה לנו את החיל הזה, ולכן אנו נדרשים להביא את העומר אל הכוהן ולספור ספירת העומר עד לשבועות. ספירת העומר נעשית בציפייה דרוכה ובדאגה עד לגמר הקציר וקבלת התבואה, זאת במקביל לזיכרון נס קבלת התורה. לנתיב הניסי הגלוי יש במקביל ובמחובר את הנתיב הטבעי. אנו חוגגים את מתן התורה הניסי אך גם את ההשגחה האלוקית שבטבע בשבועות כחג הקציר.