מי ליאור
שני וידושינסקי, תלמידת קמפוס אנקורי ראשל"צ, הרצתה לאחרונה בפני חבריה ללימודים על סיפור אהבתה המיוחד לבן שטרית, לקוי שמיעה. שני ובן דיברו על התקשורת המיוחדת ביניהם והשיבו לשאלות התלמידים שגילו סקרנות רבה על הזוגיות המיוחדת. בן שטרית, חירש מלידה. הוא גדל בבית חיפאי להורים חירשים ולשני אחים מבוגרים ממנו ששמיעתם אינה לקויה. "בגיל 10 עברתי ניתוח להתקנת שתל בראש על מנת שיתאפשר לי לשמוע את הסביבה. לא תמיד הרגשתי איתו בנוח ובמשך תקופה גם הסתובבתי בלעדיו", סיפר בן שטרית, בשפת הסימנים לתלמידים, במפגש היזום בקמפוס אנקורי והוסיף: "כאשר שואלים אותי איך זה לגדול בבית להורים חירשים כששני האחים שלך שומעים ומדברים, התשובה שלי הייתה טבעית וישירה: 'זה להרגיש כמו תינוק שנולד. הוא לומד אט אט את השפה ומסתגל לסביבה. כך גם אני. נולדתי למסגרת המיוחדת שלי שאליה הסתגלתי באורח טבעי'". בראשית דבר סיפרה שני וידושינסקי ילידת ראשל"צ, כיצד התוודעה לעולמם של לקויי השמיעה, וציינה כי כבר בגיל צעיר כשלמדה בבית ספר 'גולדה נס ציונה' המשלב בני נוער לקויי שמיעה וחירשים, נחשפה לעולמם של לקויי שמיעה ותוך כדי התעניינה בקשיים ובאתגרים איתם הם מתמודדים: "למדתי את שפת הסימנים, מה שלימים סייע לתקשורת ביני לבין בן שטרית, החיפאי שאותו הכרתי באמצעות חברים". אגב כך ציינה כי בן שטרית למד אף הוא בבית ספר משולב, "כרמל זבולון" בקיבוץ יגור. "כולנו בני אדם שווים" לאחר שהקשר ביניהם הלך והתהדק, סיפרה כי לאורך השבוע הם מבלים יחד בבית הוריה וכי בסופי שבוע הוא חוזר לביתו בחיפה עיר הולדתו. על הוריה אמרה כי כבר מהרגע הראשון הם קיבלו אותו באהבה: "מבחינתם הוא כבן משפחה. הקשר ביניהם נפלא. הם לא נרתעו או גילו זרות כל שהיא ואין להם סיבה לכך, בסופו של יום כולנו בני אדם שווים". על הרעיון להרצות בפני התלמידים סיפרו השניים: "הרעיון לסדרת השיעורים נולד כשפנינו להנהלת בית הספר במטרה להגביר את המודעות בקרב בני הנוער לאוכלוסיית החירשים בישראל, המונה כ-750 אלף אנשים. בית הספר נעתר בשמחה לרעיון, סייע וברך עליו". "תחילה דיברנו בפני כיתה אחת בקמפוס וכשראינו את ההתרגשות וההתעניינות בקרב התלמידים, החלטנו שאנו חייבים לדבר בפני שאר תלמידי ביה"ס", אומרת וידושינסקי תוך שהיא מישירה מבט אוהב לעברו של בן שטרית: "לאנשים קשה לתת שירות לחרשים כי הם לא מבינים אותם", משלים בן שטרית את דבריה בשפת הסימנים. "אנחנו נתקלים בקשיים יומיומיים, בדברים בסיסיים. כך למשל מאוד קשה לי לקבל שירות בקולנוע כשאני רוצה לקנות פופקורן. כשאני עם שני היא מסייעת לי ובמקרים שהיא לא לידי, אני נאלץ לעיתים לכתוב הסברים על דף נייר". לעומת זאת ציין: "כשאנשים מכירים את שפת הסימנים, אפשר לפתח חברויות כמו ששני ואני פיתחנו. כנראה שלא היינו מכירים אלמלא שני ידעה לדבר את שפת הסימנים". כחלק מעבודת הגמר בקולנוע, מתכננת וידושינסקי לתעד במהלך השנה מקרים שונים מחיי היומיום שלה עם בן זוגה וזאת בין היתר על מנת להוכיח כי למרות השוני והקושי הקיים, ניתן לנהל אורח חיים רגיל. יתרה מכך, במחצית השנייה של השנה, צפויים וידושינסקי ובן שטרית לדבר בפני הורי התלמידים בערב מרגש. מנהל הקמפוס, משה גרדוס: "עבור התלמידים היה זה מפגש מסקרן והשאלות נסבו בעיקר סביב התקשורת בין שני לאלירן. השניים, ששיתפו את התלמידים בסיפורם האישי ובקשיים הניצבים בפני לקויי השמיעה והחירשים, כמו השתלבות בשוק העבודה, תקשורת עם השומעים וכיצד נוהגים, לימדו את התלמידים את שפת הסימנים ולאחר מכן אף שרו ביחד את השיר 'שווים', בתנועות ידיים בלבד. מה שהיה מרגש מאד". אמר והוסיף: "אנו רואים חשיבות רבה בחשיפת בני הנוער לאוכלוסיות נוספות בחברה ונמשיך לעודד פעילויות דומות".