אבא שלי, תת אלוף שמואל אלדר (התחנך ברחובות ונקבר בבית העלמין הצבאי בעיר) נהרג במהלך טיסת אימונים שגרתית בה התרסק מסוק הקוברה אותו הטיס. אבא היה בן 45 בנופלו. הוא הותיר אחריו הורים ניצולי שואה, אח גדול, אישה ו-4 ילדים. אבא היה מפקד רציני, קפדן, יסודי וקשוח, שדרש מעצמו ומאחרים. לצד זה, היה מפקד אכפתי ומעורב, שהתעניין ותמך בפקודיו, טיפח אותם ועזר להם בפתרון בעיותיהם האישיות.
למרות העומס הרב הכרוך בעבודתו, אבא היה איש משפחה ותמיד מצא זמן להשקיע בנו; הגיע כהורה מלווה לטיולי בית הספר, בא לצפות בנו בחוגים אחר הצהריים, השתולל ושיחק אתנו. הוא אהב את המולדת, את הטבע והאדמה. היינו מטיילים המון, הוא היה חד לנו חידות, ומגלה לנו, לקטנות יותר, את הפתרונות.
עם הזמן שעובר, מתגלה שהכאב אינו מתפוגג. השנים שעוברות טומנות בחובן אירועים שמציינים התקדמות, עתיד, שמחה, וחיים, אך היעדרו הכואב של אבא בולט תמיד; אם ברגעי היומיום ואם באינספור אירועים משמעותיים. אני תמיד חשה בחסרונו של אבי, בכל מסוק שטס בשמיים, בטיול במזרח בו אב ובנו צועדים עם תרמילים על הגב, בכל טקס סיום בו אב גאה יושב בקהל, בכל חתונה בה אבי הכלה רוקד עם בתו, בכל גינה בה סבא מניף באוויר את נכדו הקטן.
נותרתי עם תחושת החמצה על מה שלא הספיק לחוות, על מה שכבר לא יזכה להיות ותחושת ההחמצה מכאיבה כל כך. מלווים אותי המחשבות והדמיונות של "מה היה אילו?", ונותרים לי רק הזיכרונות. עם הזמן הזיכרונות מטשטשים. לפעמים קצת קשה להיזכר בריח וזה קצת מפחיד, כי זה כל מה שנשאר. אני כבר זוכרת את סרטי הווידאו בעל פה, את כל האלבומים, כל תמונה. ופתאום חולמת עליו בלילה, וזה כמעט כמו לראות אותו חי באמת. אך אז מגיעה גם היקיצה ועמה ההתפכחות הכואבת.
גאה, מתגעגעת ואוהבת.
נטע חברה בקבוצת הפייסבוק "החיים כדרך-יתומי צה"ל" המיועדת לקהילת יתומי צה"ל הבוגרים
צילום: אלבום משפחתי
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל [email protected]
