דף הבית / עמוד הבית ראשי / חינוך: תופעת הלוואי הסמויה של הקורונה

חינוך: תופעת הלוואי הסמויה של הקורונה

לאט לאט הופכת הפגיעה בהתפתחות החברתית של ילדים, נוער וצעירים לבעיה קשה בתקופת הקורונה. מיכל מולדבסקי, יועצת חינוכית, מסבירה מה אפשר לעשות כדי לצלוח את התקופה בשלום

מיכל מולדבסקי
מיכל מולדבסקי

 


  יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "גל גפן" Joffe.dana@gmail.com


"למה הוא לא רוצה להיפגש עם החבר הכי טוב שלו?" אני שואלת את עצמי.

למה היא הפסיקה לצאת לדייטים?"

זו הקורונה! לא, הוא לא חולה בקורונה תודה לאל וגם היא בריאה לחלוטין. כמו צעירים וצעירות רבים, שניהם מתחילים לסבול מתופעות הלוואי של תקופת הקורונה – פגיעה בהתפתחות הרגשית והחברתית שלהם.

"קבוצת השווים"

צעירים לא סתם מסתובבים עם בני גילם. האינטראקציה עם בני גילם, הלא היא "קבוצת השווים", משמעותית ביותר להתפתחותם הפסיכולוגית והמוחית. היא המספקת למתבגר נורמות להתנהגות ונושאים להזדהות וחיקוי ומכשירה אותו ליצור מארג של יחסים חברתיים בכוחות עצמו.

המקום העיקרי בו צעירים פוגשים את בני גילם הוא כמובן בית הספר. אבל התקופה המשונה הזו בה אנו חיים, ניתקה מתבגרים מקבוצת ההתייחסות שלהם. מאות אלפי מתבגרים בארץ ומאות מיליונים בעולם לא פקדו את ספסל הלימודים כבר כמה חודשים וספק אם וכיצד ינכחו בו בחודשים הבאים. המשמעות היא שתקופה ארוכה המתבגרים שלנו גדלים ומתעצבים ללא אינטראקציות רגילות עם בני גילם, כשחלק גדול מהן עברו כמעט אך ורק אל המימד הוירטואלי. מה משמעות העובדה הזאת עבור ההתפתחות של הצעירים הללו?

זה נכון שחלקם נפגשים עם חברים בודדים או בקבוצות קטנות. אך האם יש לכך את אותה התרומה? אני סבורה שלא. המציאות החברתית שם בחוץ היא פעמים רבות לא פשוטה. בית הספר עבור רבים הוא זירת התמודדות קשוחה, המזמנת מצבים פחות נעימים כמו עימותים, התעלמות, ביקורת. אז מה רע? חלק מזה נחסך מהם כעת ואנחנו כהורים מורים ומבוגרים שמחים על כך. הלא אנחנו רוצים אותם שמחים ומאושרים! וכמה אנחנו מוכנים לעשות בשביל שיהיו מאושרים? המון!

"שרק יהיה מאושר"

האמירה הכי שכיחה של הורים שמגיעים אלי להדרכה ביחס לילד שלהם, היא "שרק יהיה מאושר". הם מגיעים כי קשה לילד שלהם – קשה לו בבית הספר, בלימודים, עם חברים או עם עצמו. כל כך קשה לנו כשקשה להם. אנחנו מוכנים לעשות הכל כדי שהם לא יסבלו. אז הנה – עכשיו לא קשה. עכשיו הם לא צריכים להתמודד עם כלום – אין כמעט התמודדות לימודית, בקושי יש התמודדות חברתית. לכאורה הם היו אמורים להיות מאושרים. אבל לא – הם ממש לא מאושרים. חמור מכך. אנחנו – הורים, אנשי חינוך וטיפול רואים אותם נסוגים.

 

הנוחות משתקת. התפתחות כרוכה במאמץ

החיפוש אחר המקום הנוח הוא טבעי. באימון אנחנו מכנים אותו "איזור הנוחות". זהו המקום המקנה לנו תחושת שליטה ומסוגלות. אז למה לנו לצאת מתוך אזור הנוחות שלנו? התשובה פשוטה: כדי לגדול ולהתפתח. ההתפתחות האנושית כרוכה במאמץ. קל להבין זאת מתוך התבוננות בעולם התינוקות: תינוק בא לעולם במאמץ לידה כביר. עד שילמד ללכת הוא יפול כ 10,000 פעמים בממוצע. הוא מתחיל את צעדיו הראשונים בעולם מתוך רצון וצורך פנימי לחקירה והתנסות ומסתכן בחוסר ודאות לגבי מה שעומד לקרות. מה מאפשר לו לעזוב את המקום הבטוח והנוח? להתרחק מהמטפל שמספק את כל צרכיו? יש לו תחושת בטחון בסיסית בדמויות המטפלות בו ועל כן הוא יודע שיש לו לאן לחזור. הוא יודע שכשירצה, כשיטעה, כשיפגע הוא יכול לחזור אל הבסיס הבטוח שלו. זהו על רגל אחת העקרון המרכזי של תאורית ההתקשרות (אטצ'מנט). כך מתפתחת תחושת הערך העצמי.

מסקנה? אנחנו גדלים ומתפתחים מתוך התמודדות, מתוך כך שאנחנו מאתגרים את עצמנו. אנחנו לא מתפתחים וגדלים מתוך השארות במקום הנוח והמוכר.

בחזרה אל הילדים והמתבגרים שלנו

כבר תקופה ארוכה שהם פחות ופחות מתמודדים. יונתן לא צריך להתמודד עם סתיו שמרגיז אותו בכיתה. שירה לא צריכה להתמודד עם עדן מלכת הכיתה ודנה לא יוצאת לדייט כי בימי קורונה גם הנשיקה שבסיומו לא אפשרית…
מאד נוח להם בחדר הממוזג, שקועים במסך, שבויים של נטפליקס ואינסטגרם. הם מכורבלים במיטה עם המחשב הנייד שלעולם לא מעביר ביקורת והאייפון שמתגמל בנגיעת מסך. הדרישות – אפס. מאד נוח אבל לא מאתגר, לא מפתח, לא מאפשר לילדים ולמתבגרים שלנו לאמן את השרירים החברתיים והרגשיים שלהם. הם נסוגים אל הנוחות המשתקת.

מראה מול הפרצוף

שום דבר ממה שתיארתי לא חדש – הרבה מזה היה כבר קודם. מה שמאפיין את תקופת הקורונה זה שהיא מקצינה כל דבר. אנחנו דור של הורים שרוצה ילדים מאושרים, ילדים שלא חווים תסכול ואכזבה. אנחנו מרפדים להם את החיים בצמר גפן ועובדים מאד קשה בשביל שיהיה להם קל. שמות רבים כבר ניתנו לתופעה – 'הורות הליקופטר', 'מכסחת הדשא' המסירה מדרכם כל מכשול. אבל האמת היא שמה שהם צריכים על מנת לגדול ולהתפתח באופן תקין זה שאנחנו נשלח אותם אל החיים, נעודד אותם להתמודד ונהיה להם רשת בטחון. הם יטעו, הם יפלו, הם יפגעו – זה בטוח! אבל אנחנו נהיה שם כדי לקבל אותם בחזרה, לחבוש את הפצעים ולשלוח אותם שוב אל העולם יותר מסוגלים.

מה עושים עכשיו כשקורונה שם בחוץ?

בעוד ומקבלי ההחלטות ממוקדים בהשלכות הרפואיות של מחלת הקורונה, אנחנו, אנשי המקצוע כבר רואים היטב את השלכותיה המיידיות של התקופה הזאת על מצבם של החבר'ה הצעירים שלנו. וההשלכות בעייתיות.

זה הזמן שלנו ההורים להוריד להם את השלטר (ה Wi-fi) ולעצמנו את מפלס החרדה ולתת להם לצאת ולהתמודד במסגרת המותר.
זה הזמן של מערכת החינוך, מגן ועד אוניברסיטה, להתמקד בעולמם הרגשי והחברתי של צעירים. Less is more – ללמד מעט ואיכותי, לצמצם יומרה ושאיפות למהפכות חינוכיות בזמן בלתי אפשרי. מה כן? ליצור אינטראקציה חברתית ופעילויות לימודיות בקבוצות קטנות וקבועות ולחזק קשר מבוגר-ילד.

אם לא נשים לב אנו עלולים למצוא את עצמנו מגדלים דור פגוע ולא מהקורונה עצמה אלא מתופעות הלוואי של העידן הזה.
בואו נשמור עליהם בריאים בגופם וגם בנפשם.

 

מיכל מולדבסקי, יועצת חינוכית  M.A.ודוקטורנטית בביה"ס לחינוך באוניברסיטת תל-אביב.
מנהלת המחלקה לטיפול בפרט, אגף החינוך, מועצת גני-תקווה.
יועצת, מאמנת ומדריכת הורים (קליניקה בגני-יהודה).
מרצה באגודת ניצן ובאוניברסיטת תל-אביב.
נשואה ואמא ל-4.

michal@moldawsky.com

 

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל joffe.dana@gmail.com

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אולי יעניין אותך גם:

בקבוק מנופץ. צילום: pixabay

ראשל"צ: מדוע ניפצו בקבוק זכוכית על ראשו של לקוח?