n "הידיעה שהבן שלי עומד להיות חייל, הביאה אותי לקצה הסבלנות שלי" | גל גפן
דף הבית / בקעת אונו / חדשות בקעת אונו / "הידיעה שהבן שלי עומד להיות חייל, הביאה אותי לקצה הסבלנות שלי"

"הידיעה שהבן שלי עומד להיות חייל, הביאה אותי לקצה הסבלנות שלי"

ארבעה יתומי צה"ל חברים בארגון חדש בשם "ארגון יתומי צה"ל- החיים כדרך" המיועד לקהילת יתומי צה"ל הבוגרים, מספרים על ההרגשה המטלטלת כשהילד שלהם מתגייס לצבא

יום הזיכרון
צילום: איתן אלחדז ברק

"הפגישה הראשונה איתו לבוש מדים, הרגישה לי כמו מתוך סרט"

רות משאט, בת 47, ילידת לוד, נשואה ליניב ואמא לרז, שי ותומר. מייסדת ומנהלת ״ארגון יתומי צה״ל – החיים כדרך״

"הקיץ האחרון היה מוזר. זו לא היתה הקורונה, ולא הסגרים, המסכות ושלל ההגבלות. משהו בי בעבע יותר ויותר ככל שהתקרב התאריך 22 בספטמבר 2020.

לא יודעת להסביר במדויק למה, אבל הידיעה שהבן שלי עומד להיות חייל, הביאה אותי בסוף ספטמבר האחרון לקצה הסבלנות שלי. כל דבר הקפיץ אותי. כל אמירה הטריפה אותי. רז דווקא היה מאושר מאוד, ומה שמוזר הוא שגם אני. הוא הרי התגייס ליחידה שכל כך חלם עליה, הוא הולך להגשים את ייעודו, לכך נוספה הידיעה שהוא לא יהיה חייל קרבי, שכמובן סיפקה לי שקט נפשי רב, אבל בכל זאת משהו בי לא היה רגוע.

למה?

מה יש בו בגיוס של בני לצה״ל?

הרי גם אני הייתי בצבא, ויצאתי לקצונה, הרגשתי שהשירות שלי משמעותי, חוויתי ומהנה. אז מה קורה כאן?

בחודש יולי 2002, קצת יותר מ- 18 שנים לפני שרז התגייס, נולדה אמא חדשה. אני. ויחד עם הלידה הזו נולד שק של דאגות, רגשות אשמה, לבטים אינסופיים. אני מניחה שכל אמא בעולם מרגישה את זה. אין לי בעלות על האמהות. וגם אני, כמו כל אמא בעולם עושה טעויות. זה ברור לי. אבל את התחושות האלה שחלחלו בי לכיוון חודש ספטמבר האחרון לא הצלחתי להסביר. ואלי אין צורך להסביר. כי מי שנולדה בימי המלחמה האיומה ההיא לפני יותר מ- 47 שנים, והתייתמה מאב באותה המלחמה, משהו חקוק על ליבה. ליבי. וזו היתה המועקה שרבצה עלי, על נשמתי, על ימיי ועל לילותיי.

הפגישה הראשונה איתו לבוש מדים, הרגישה לי כמו מתוך סרט אחר. כמו בתוך ערפל עמוק.

מאז כבר התרגלתי. הוא מאושר ומסופק מהשירות. אני רגועה. באמת.

אבל את התחושה הזו לקראת יום גיוסו, אני נושאת על ליבי".

לזכרו של אבי, סגן שמואל בוטנרו ז״ל, שבילדותו ובנעוריו התגורר ברמלה. בוגר תיכון רמלה – לוד. לאחר נישואיו לאמי הם התגוררו בלוד. לחם ביחידת חה״ן צנחנים ונפל ב- 04 בפברואר 1974 בחזית הסורית ברמת הגולן, בשלהי מלחמת יום הכיפורים. קבור בחלקה הצבאית בבית העלמין בלוד".

 

רות ובנה
רות ובנה
צילום: מהאלבום הפרטי של המשפחה

 

סגן שמואל בוטנרו זל
סגן שמואל בוטנרו ז"ל
צילום: מאלבום הפרטי של המשפחה

 

"הבנתי שאני חייבת פשוט לשחרר ולתת לו לבחור את דרכו"

יפעת אגם- פוספוס מקרית אונו, בתו של סמל ראשון משה אגם ז"ל, למדה להרפות

"1984, דפיקה בדלת. שעת אחר הצהריים, הייתי אז בת 14 חולצה כחולה ושרוך אדום קן קריית חיים בהכנות לקראת מסיבת ראש השנה. רגע אחד ואבדן גדול שיצר חיים בצל היתמות הצה"לית.

37 שנים לאחר אותו היום אני נשואה, אמא לשני בנים ובת מתגוררת בקריית אונו, גננת במשרד החינוך, ומאמנת אישית (קואצ"רית) המלווה מבוגרים בתהליכי צמיחה ושינוי בחיים. לפני כארבע שנים גייסתי את בני, הבכור שבחר ללכת לחיל קרבי. פחדים החלו להציף את ליבי, מחשבות שלא הרפו, דמעות שזלגו להן בלילה בשקט בשקט כשאף אחד לא ראה, חלומות ליליים וניסיונות נואשים שלי לדבר אל ליבו, להתחנן שאולי ולא.

זיכרון הדפיקה בדלת הדהד בראשי ולא הרפה כמנסה לנהל אותי. כל נסיונותי לשכנעו לוותר ולהתגייס לתפקיד שאינו קרבי עלו בתוהו וזה היה הרגע בו הבנתי שאני חייבת פשוט לשחרר ולתת לו לבחור את דרכו בחיים. הוא בחר ואני למדתי להרפות. אני זוכרת את השבת הראשונה שבני חזר מהטירונות לבוש במדי חאקי וניכנס הביתה, הייתי על דופק של 3000 קפואה במקום וללא יכולת להניע שום איבר בגופי. הדמיון הרב בינו לבין אבי היה חתיכת שוק. שלוש שנים בהם התמודדתי עם היותי יתומת צה"ל ואמא לחייל הובילו אותי לצאת למסע אישי של צמיחה מתוך האובדן. מסע בו למדתי לסלק את הפחדים שניהלו אותי סנוורו את עיני ולא נתנו מנוח. תהליך האימון שעברתי סייע לי להסתכל למציאות בעיניים וכפי שהיא באמת, פשוט לשחרר.

בעוד כחודשיים וחצי ביתי תסיים את לימודיה בכיתה יב' ותגויס גם היא לצה"ל. הפעם אני הרבה יותר רגועה, החלומות כבר אינם פוקדים את לילותיי יחד עם הדמעות הפחדים והמחשבות. יש שיגידו כעת נו בטח את יותר רגועה את הרי מגייסת ילדה ולא ילד, אך לנו יתומי צה"ל אין כלל חשיבות למגדר ילדינו, עצם הגיוס לצבא הוא מוקד הקושי וההתמודדות".

 

יפעת ובתה
יפעת ובתה
צילום: מהאלבום הפרטי של המשפחה

 

סמל ראשון משה אגם זל
סמל ראשון משה אגם ז"ל
צילום: מהאלבום הפרטי של המשפחה

 

"החוויה האישית של האובדן, שינתה אותי"

אייל הימלשטיין תושב גני תקווה, בנו של אורי הימלשטיין ז"ל שנפצע בנפש במלחמת יום הכיפורים ונפטר מפציעתו, מגייס את בנו בשנה הקרובה

"המלחמה והשלכותיה ליוו את רוב חיי ועם זאת, ואולי דווקא בגלל זה, החיים שלי מאז, סובבים סביב הצבא.

את רב שנותיי העברתי בצבא קבע, כקצין. גם כיום אני עושה מילואים מתוך תחושה של תרומה למדינה. גם בגיל 52, לא מתנתק. זה חלק בלתי נפרד ממני.

את בני אני מגייס בשנה הקרובה וזה ללא ספק מאתגר. בגלל ההיכרות העמוקה שלי עם המערכת הצבאית, והיכרות עוד יותר עמוקה עם תוצאותיה של מלחמה, אני מאד חושש. במלחמה יש כאוס, אבדות בגוף ובנפש, תוצאותיה לרב נוראיות.

עם זאת, אני רוצה שבני יתרום את תרומתו לצה"ל, ובחרתי להיות מעורב בכל השלבים של הגיוס כדי להפיג את חששותיי. אומר לעצמי בתת מודע להיות שם בשבילו תמיד, ברגעים שמחים וברגעים פחות שמחים. הרי לאבא שלי לא היה אף אחד ברגעים הקשים של המלחמה ההיא, מלחמת יום הכיפורים. אני מדבר אתו הרבה על התפקיד אותו הוא רוצה למלא בצבא, ליוויתי אותו לכל המבדקים, עודדתי אותו כשנתקל בקשיים. האם המעורבות שלי מקרית או מכוונת?

גם בתהליך הגיוס של ביתי הייתי מעורב עד צוואר, עד שהיא ביקשה ממני להרפות, להניח לה להסתדר לבד. אבל אני לא יכול, תמיד דואג, בודק ,שואל. כמו אומר – אני איתך כל הזמן. אל תדאגי, אני בכוננות מתמדת בשבילך כמו קפיץ דרוך. זאת הדרך שלי לשמור עליהם, לשמור עליי ולנסות להפנים את גודל החשיבות בגיוס, למרות העבר, למרות הקושי.

אכן, החוויה האישית של האובדן, שינתה אותי. אולי כשילדיי ישתחררו מהצבא אתחיל להרפות".

 

אייל הימלשטיין
אייל הימלשטיין
צילום: מהאלבום הפרטי של המשפחה

 

אורי הימלשטיין ז"ל

אורי הימלשטיין ז"ל
צילום: מהאלבום הפרטי של המשפחה

 

"מתפללת לשלומם ולשלום כל החיילים ומרפה"

שרונה עטייה, בתו של סמל צבי אקהויז שנהרג בי"ד בתשרי, תשל"ד, תושבת ראשון לציון. בשנה האחרונה מתמודדת בגבורה גם בסרטן השד

"להיות יתומת צה"ל ולגייס ילד לצבא זה לבחור לחיות בבחירה ואומץ, בכל שלושת ההריונות שלי, בחרתי לא לדעת את מין העובר. למה? שתהיה הפתעה משמחת….ובכל הלידות כאשר אמרו לי :" נולד לך בן.", אמרתי בלבי: "הוא כבר לא יילך לצבא."זה לא נאמר מתוך גחמה או פינוק.

כשהייתי בת 3, אבא שלי, סמל צבי אקהויז ז"ל, נהרג במלחמת יום הכיפורים. הוא היה תותחן בחיל חימוש ברמת הגולן ונפל ביום הרביעי של המלחמה.

כבר אז ידעתי בתוך תוכי כמה יהיה מאתגר ומורכב בבוא היום לראות את בניי לבושים במדים. הצבא והשלכותיו מלווים את חיי מגיל 3 ואולי דווקא בגלל זה, שלושתם התגייסו והם גאווה גדולה עבורי ואני בטוחה שגם עבור סבא שלהם ז"ל.

הבן הגדול קצין אקדמאי בקבע, האמצעי השתחרר לפני כשנה והצעיר התגייס לפני כתשעה חודשים.

אני למדתי ולומדת יום יום להיות בדיאלוג עם הילדה שבי שהתייתמה מאבא שנהרג במלחמה הקשה ההיא.

אני יוצרת קשר בין החלקים הילדיים ובין החלקים הבוגרים, ביני לבין עצמי ולהרפות ברגעים שמרגישה קושי ופחד. יש דו-שיח בעיקר בימים שהם חוזרים לבסיס שלהם, בין כיווץ ודאגה לאומץ והרפיה. יודעת שהם במקום ותפקיד שהם תורמים למדינה, מתפתחים שם, מכירים אנשים שונים ומתמודדים עם מצבים מאתגרים.

אני מאושרת כאשר הם מגיעים הביתה ויש ים של כביסות וריחות נעימים בבית (בעיקר שלהם), מתפללת לשלומם ולשלום כל החיילים ומרפה. להרפות זה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנות ואז משנה את מה שאני כן יכולה בעזרת תובנות ובזכות מודעות לחיים".

שרונה ובנה
שרונה עטייה ובנה
צילום: מהאלבום הפרטי של המשפחה

 

סמל צבי אקהויז זל
סמל צבי אקהויז ז" ל ובתו שרונה
צילום: מהאלבום הפרטי של המשפחה

 

 

 

כתובת "ארגון יתומי צה"ל- החיים כדרך":

http://www.idforphans.org.il/

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אולי יעניין אותך גם:

חילי טרופר ענת אנגל צילום דוברות וולפסון

חולון: השר חילי טרופר ביקר בוולפסון