דף הבית / בקעת אונו / חדשות בקעת אונו / "אבא אני לוקח רובה כי פה לא תהיה עוד טרבלינקה"

"אבא אני לוקח רובה כי פה לא תהיה עוד טרבלינקה"

שלמה ויצפלד היה נער בן 17 שהצטרף לאצ"ל ונלחם בקרבות לשחרור יהוד במהלכן נפצע ונפטר לאחר מכן. חודש לאחריו במהלך הפוגת הקרבות נהרגה חברתו ליחידה רות מוריץ, מפקדת וחובשת נערצת. אחותו של ויצפלד ואחייניתה של מוריץ מספרים על יקיריהם

גן הבנים ביהוד ביום הזיכרון
גן הבנים ביהוד ביום הזיכרון
צילום: אלבום משפחתי

עשרה ימים לפני הכרזת קום המדינה כבש האצ"ל את יהודייה (היום יהוד) והחזיק במקום כחמישה שבועות. במהלך ימי הקרבות שלאחר הכרזת המדינה נפצע ברגלו שלמה ויצפלד (17) ובמהלך הפינוי שלו הוא ספג כדור נוסף בגבו. אחותו נילי ברנר (75)  תושבת ראשון לציון, שהייתה בת שנתיים אז מספרת את מה ששמעה מבני משפחתה על קורותיו של אחיה, "פינו אותו מהשטח תוך שסחבו אותו על הגב ואז הוא חטף כדור נוסף בגבו. המפקד שלו שנפטר לפני שנה סיפר שהוא החליט לפנות אותו מהשטח כדי שיקבל טיפול הולם. הוחלט לעקור דלת ששימשה מעין אלונקה והעמיסו אותו על טנדר שהסיע אותו לבית החולים הקרוב- 'בילינסון' שם אמרו להם שהם מצטערים אבל אין מקום. מפקדו צעד אתו אל עבר הכביש וניסה לתפוס טרמפ לבית חולים קרוב, נהג תלת אופן עם סירה עצר לו בצד הדרך, בו השכיבו את המסכן הזה והובילו אותו לבית חולים ירקון בתל אביב (שפעל בצפון העיר עד 1953) גם שם לא קבלו אותו, לא ברור לי למה. לבסוף הוא הוכנס לבית החולים 'הדסה' (בית חולים שפעל ברחוב בלפור עד שנת 1992) .שם הציבו בפתח חדרו שוטר של המשטרה הצבאית שמנע ממבקרים להיכנס לבקרו. הוריי סיפרו לי שהוא זעק להם לעזרה אך הם לא יכלו להיכנס אליו. רק אחרי ארבעה ימים שהוא שכב שם עם כדור בכליות, הוא פיתח זיהום בדם והרופאים הצטרכו לנתח אותו, אך לרוע מזלו ביום שישי היום בו נקבע הניתוח חיל האוויר המצרי הפציץ את התחנה המרכזית בתל אביב, ואז כל הרופאים והאחיות היו צריכים להגיש עזרה לפצועים. בערב שבת הוא נפטר". 


  יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "גל גפן" Joffe.dana@gmail.com


 

שלמה ויצפלד בתמונה משותפת עם אחותו נילי
שלמה ויצפלד בתמונה משותפת עם אחותו נילי
צילום:  אלבום משפחתי

 

חפצים אישיים בני 60 

שלמה ויצפלד היה בן לאסתר ודויד, נולד בשנת 1930 בעיר נאוון (פומידין), בגרמניה. בן שלוש היה בעלות הוריו לארץ- ישראל.  "זו הייתה השנה שבה היטלר עלה לשלטון והקריאות 'הייל היטלר' הגיעו גם לאוזניהם של הורי שהבינו שזה לא המקום בשבילם". הם התיישבו בתל-אביב. הוא למד בבית הספר העממי "ביל"ו" ואחר-כך למד בבית-הספר למסחר "גאולה" בתל-אביב. היה חבר בתנועת "בית"ר" ופעל במחתרת אצ"ל בכינוי "צוריה". אחותו ברנר מספרת כי זה לא היה מחויב המציאות שאחיה ייצא לקרב הזה, "אבי אמר לו לפני יציאתו לקרב "אל תלך". אין לנו עוד משפחה מלבדך ואתה היחיד שנותר לשאת את שם המשפחה מכיוון שכולם נספו בשואה. אז הוא אמר לו את המשפט שנותר חקוק אצלנו לעד: "אבא אני לוקח רובה כי פה לא תהיה עוד טרבלינקה". בערב יום העצמאות לפני כעשור שנים קיבלה ברנר שיחה שגרמה לה להתרגשות רבה "על הקו הייתה מישהי שקראה לי 'נילינק'ה' כינוי חיבה מימי ילדותי. זו הייתה שרה, חברתו של אחי עמה לא שוחחתי מעולם. אחי הכיר אותה כאשר הוא הגיע לבקר את אימי שהייתה במחלקת יולדות באסותא הם נפגשו יחד במשרד הרישום של השמות. באותו מעמד הוא המליץ לאבי לתת לי את השם נילי שיבטא את מורשת העם. גם חברתו הצטרפה ללח"י". לאחר השיחה המרגשת הביאה לה חברתו של אחיה שהיא היום בת 90 צרור חפצים אישיים שהיא שמרה כמעט שישים שנה, "היא מסרה לי חפצים שהוא מסר לה כמו ממחטת אף. בנוסף הוא נתן לה מתנה לב עשוי גבס עליו הוא חרת 'שתי גדות לירדן' (המוטו של האצ"ל)". 

במהלך השנים ברנר התחתנה, הביאה לעולם שלושה ילדים ומהם יש לה עשרה נכדים. היא הייתה מחנכת כיתה וכעת היא בפנסיה. "כשבגין עלה לשלטון" היא נזכרת "הוא עשה תיקון של עוול היסטורי והוא קיים טקסי זיכרון במקומות בהם לחם האצ"ל שפועלו הודר מן ההיסטוריה הרשמית. כך בגין הגיע ליהוד וקיים שם טקס לכבוד הנופלים". 

 

נילי עם בנותיה ונכדיה
נילי עם בנותיה ונכדיה    
צילום: אלבום משפחתי

 

קפיצה מראש המגדל 

אחותה הגדולה של ברנר- בלה שנפטרה לפני שנה הייתה חברה של בחור בשם סמי מוריץ שלו הייתה אחות בשם רות. וכאן מתחיל סיפור אחר שמספר את סיפור גבורתן יוצא הדופן של הנשים במלחמת השחרור ובדגש על פועלן של נשים באצ"ל. בקרב אנשי האצ"ל התפתחה אגדה סביב סיפור מותה האירואי של רות מוריץ שיחד עם חבריה לפלוגה שמרה על יהוד באותם ימים הרי גורל. אחייניתה, רות מור שקרויה על שמה, מספרת לי פרטים על נפילתה בקרב, "רות מוריץ ז"ל (18) הלכה לחלץ פקודה שלה בשם מרים אהרוני שנשארה לשמור ולתצפת על צריח המסגד שעומד עד היום על תילו בלב יהוד. מאוחר יותר התברר שאהרוני שלא שמעה את פקודת הנסיגה ולכן רות נטשה את משאית הפינוי כדי לחלץ אותה. מאז לא ידוע מה עלה בגורלן". 

 

רות מוריץ הי"ד
רות מוריץ הי"ד
צילום: אלבום משפחתי

 

בסרט דוקומנטרי שנעשה על המקרה לפני כמה שנים סיפרה מרים קהתי אחת הלוחמות שהייתה מוצבת בעמדת צריח המסגד יחד עם אהרוני: "ביום האחרון של ההפוגה (11 ביוני 48) אספו את כל הבנות מכל העמדות כדי להתכונן לנסיגה". הרקע לנסיגה היה מכיוון שכוחות של הליגיון הערבי שחנו בוילהלמה (בני עטרות) הצליחו להפתיע את כוחות האצ"ל לפנות בוקר והחלו לכבוש בחזרה את הכפר. כשהכוחות במקום הבינו שהם לא יוכלו לעמוד מול הליגיון ניתנה הוראה של נסיגה בצעקות. מוריץ שהבינה שמזל ומרים חסרות, רצה לכיוון המסגד לחלץ אותן,  "אמרתי לה" סיפר משה בן שחר אחד הלוחמים, "שהערבים נמצאים כמה מאות מטרים מכאן ואין טעם ללכת לחלץ אז היא אמרה לי שהיא מוכרחה לעלות למעלה". כשרות הגיעה למסגד היא מצאה שם את מרים אהרוני וחנה קהתי. קהתי: "היא אמרה לי שאלך להודיע למפקדה שהערבים מתקרבים. יצאתי בריצה מן המסגד ובדרך זרקו לעברי פצצת עשן וניצלתי את ההזדמנות לחמוק משם ולחבור לנקודת ריכוז". רכב הפינוי המתין מספר דקות אך משבוששה מוריץ לבוא הוא עזב את המקום עם הלוחמים. 

"בסופו של דבר" מספרת אחייניתה מור, "הכוחות נסוגו והערבים כבשו את המקום". את מה שקרה להן כאשר הערבים כבשו את המסגד אף אחד לא יודע ממש ויש על כך גרסאות שונות: "אכן היו סיפורים שונים: שהם נאנסו, שהן נלקחו בשבי. שזרקו אותם מרום הצריח למטה". אך הסיפור שהתקבע בתודעה לגבי הדקות האחרונות בחייהן של השתיים, הוא שהן צפו בכוח הלגיון המתקרב למגדל סוגר עליהן והן קפצו אל מותן. מוריץ הייתה חובשת וקשרית מכיון שכך היא הונצחה באתר חיל הקשר שנמצא ביהוד. כמה שנים לאחר מכן מנחם בגין העניק לה את 'אות הקרב' על פועלה שם נכתב, "קבוצה קטנה זו של חיילים יגעים ונואשים לחמה בחירוף נפש נגד כוחות מכריעים ביתרונם. בקרב מר פנים אל פנים נפלו כולם, בזה אחר זה, רק שתי הנערות נשארו על ראש המגדל. לא היו להן אקדחים גם לא סכינים. הן ידעו היטב אילו זוועות צפויות להן אם תיפולנה חיים בידי הערבים. אשר על-כן שמו קץ לחייהן על-ידי קפיצה מראש המגדל".

רק לאחר ארבע שנים נמצא קבר אחים במקום שזוהה עם הבנות שנפלו ואלו הועברו לקבר אחים בקרית שאול, "אני נולדתי ארבע שנים לאחריה ומכיוון שהייתי הנכדה הראשונה קראו לי על שמה סבא וסבתא שלי חיו עד סוף ימיהם בתחושה של אי וודאות לגבי זהות העצמות שנמצאו". 

 

רות מור (מוריץ) בנה אסף והנכד שקד. אלבום משפחתי
רות מור (מוריץ) בנה אסף והנכד שקד
צילום: אלבום משפחתי

 

רות מוריץ נולדה במלבורן, אוסטרליה ועלתה יחד עם הוריה בגיל חמש. גדלה בתל אביב ולקחה חלק בפעילות בתנועת הצופים. בגיל 15 הצטרפה למחתרת האצ"ל ועל אף שהייתה חניכה מצטיינת בגימנסיה 'שלווה' היא סולקה משם בשל השתייכותה הארגונית. באצ"ל שרתה בתפקידי פיקוד וחברה אברהם כנעני נהרג מפגיעת פגז בריטי בעת התקפה של האצ"ל על יפו. היא תכננה ללמוד באוסטרליה אך פרוץ המלחמה קטעה זאת. אחיה יגאל ז"ל היה מפקד טייסת בחיל האוויר. בראשית שנות החמישים עברה משפחתה של מור מתל אביב כדי להקים מושב של משקי חירות בית"ר בשם משגב דוב (ע"ש דב גרונר אחד מעולי הגרדום) שם היא גדלה עד שחזרה לתל אביב. במשך השנים היא התחתנה (בעלה הוא יתום צה"ל) נולדו לה שלושה ילדים ומהם שמונה נכדים. היא ניהלה את המשרד של המוסך של בעלה עד שיצאה לפנסיה. 

ברחבת המסגד ביהוד מוצב עד היום שלט הנצחה לזכרן של הבנות שמספר פרק מפואר בתולדות המדינה בו לקחו חלק בלחימה ובתפקידי הפיקוד נשים אמיצות. בשנת 1966 נקרא בית התרבות במשגב דוב על שמה של 'הקשרית הגיבורה מיהוד'. 

 

כתב :איתן אלחדז ברק

סייע בהכנת הכתבה : יוסי עוז

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל joffe.dana@gmail.com

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אולי יעניין אותך גם:

ברז מים צילום רועי אסף

בת ים: העירייה תבדוק את חשבונות המים