יום הזיכרון השנה מחזיר אותנו הביתה. אין טקסים ובתי עלמין, רק אנחנו עם עצמינו. מחשבות, געגועים, תחושת פספוס, הכל צף. כן, גם כשאתה יתום צהל בן 49, כמוני.
לאבא שלי קראו רפי אליאסף. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הוא התייצב למילואים- ולא חזר אלינו יותר. הוא היה בן 26. ואני בן שנתיים וחצי. יש לי מעט זיכרונות ממנו, אבל הרבה זיכרונות דווקא מהוריו, סבא וסבתא שלי.
כל ילדותי הייתי מגיע לסבא וסבתא. בכל חג, בכל הזדמנות. גם כילד בן 10 הייתי עולה על אוטובוס לבד מהנגב לחולון כדי להיות אתם. רק הרבה שנים אחרי הבנתי מה היה תפקידי באמת.
פעם, בצעירותי, כשישבתי סביב שולחן בארוחה עם חברים, נשאלתי: "מה התכניות שלך לחג", מיד עניתי "אני צריך להיות אצל סבא וסבתא שלי". כששאלו אותי למה אני חייב להיות איתם? לא ידעתי מה לענות. ואז חברה אחת אמרה "אתה יודע, אתה בעצם נר זכרון" ואז האסימון נפל לי, כל השנים האלו, זה היה התפקיד שלי סביב השולחן של סבא וסבתא. זה לא שהם לא ראו אותי, או שלא שהתייחסו אלי כאדם. אבל אני תמיד הייתי התזכורת, התחליף, למישהו שכבר לא יחזור. לעולם לא יכולתי לערער על התפקיד הזה. ואז הבנתי למה הרגשתי מחנק כשהגעתי לגיל שבו הוא נפל. חשתי איך כל חיי אני נושא על כתפי בחור בן 26 שלא זכיתי להכיר וכל עוד הוריו בחיים, סבא וסבתא שלי, לא אזכה לפרוק אותו מעל כתפי. זה מה שהייתי עבורם. יש עול כבד שנופל על יתומי צה"ל, מלבד כמובן השכול, וזה בא בכל מיני דרכים: החל מההכרח להתייצב בכל מיני טקסים, המשך בציווי ״תהיו אמיצים כמו אבא״ וכלה ב״עכשיו אתה הגבר בבית, תשמור על אמא״, וגם, כמוני, לשמש כנר זיכרון עבור כל מי שאהב את אבא שלי.
הנר הזה, כנראה לא יכבה לעולם.
זיו חבר בקבוצת הפייסבוק "החיים כדרך-יתומי צה"ל" המיועדת לקהילת יתומי צה"ל הבוגרים
צילום: אלבום משפחתי
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל [email protected]
