שקט הוא רפש: למה אני מסרב לשתוק על הפרעות באיו״ש

לא פעם אומרים לי: "עזוב אותך, אתה נבחר ציבור מקומי, תתמקד בבורות בכביש ובפינוי האשפה, למה לך פוליטיקה ארצית? זה רק מזיק לך". ואני מביט סביב, רואה עמיתים בשלטון המקומי שבוחרים להוריד את הראש, לעצום עיניים, למדוד כל מילה בסקרים ולשתוק – ומתמלא חלחלה. הנוחות שבשתיקה הפכה למחלה ממארת. אבל אין לנו, כאנשי ציבור וכבני אדם, שום זכות מוסרית לעמוד מנגד. שקט הוא רפש.

פשוט בלתי נסבל לשתוק כשעשרות ומאות פורעים רעולי פנים יהודים פושטים באלימות על כפרים, מציתים בתים, שורפים שדות ומכוניות, תוקפים קשישים ורודפים עוברי אורח רק בגלל מוצאם – לעיתים ממש דקות אחרי תפילה, בציציות מתנפנפות ותחושת עליונות משיחית המציבה אותם מעל לכללי המוסר האנושי הבסיסיים ביותר.

אחר כך יש מי שימהרו לכנות אותם "עשבים שוטים" או "קומץ שלא מייצג". זוהי היתממות מסוכנת. הם כבר מזמן לא קומץ; הם תוצר ישיר של רוח גבית מסוכנת, והם מיוצגים היטב במסדרונות השלטון חלקם גדלים בישיבות ההסדר ואפילו במוסדות החינוך בערים. ישנם שרים וחברי כנסת שמבקרים אותם, מתרצים את מעשיהם, מעניקים להם חסינות פוליטית ומנסים לחלץ אותם מעונש. אותם גורמים שמדברים גבוהה-גבוהה על "משילות", הם בפועל המחוללים הגדולים ביותר של האנרכיה, של הפרעות ושל התפרקות החוק.

הכאב והזעם על הטרור הרצחני שמכה בנו הם עמוקים, מוצדקים ומחייבים את מערכת הביטחון לפעול במלוא העוצמה כדי להגן על אזרחי ישראל. אך תאוות נקם עיוורת באוכלוסייה חפה מפשע היא פשע מוסרי שאין לו שום הצדקה. כעם שעבר את הפוגרומים הקשים ביותר בהיסטוריה, שנושא בבשר את צלקות האימה של המון מוסת המסתער על קהילה חסרת מגן – אי אפשר לקבל את הקלות שבה חלקים בתוכנו מאמצים שיטות של טרור ופרעות ככלי פעולה. האימה של ילדים ואמהות שנצורים בבתיהם מול אש מתקרבת, זעקות וניפוץ זגוגיות צרובה בגנים שלנו – בין אם הורינו עלו מעיראק, מפולין או מכל מקום אחר.

וכאן נכנס תפקידה של ההנהגה המקומית. פוליטיקאים שמספרים לתושבים שהם "א-פוליטיים" וש"זה לא ענייננו", חוטאים לתפקידם. מנהיגות אינה מתמצה רק בתקציבים ובאישורי בנייה מנהיגות מקומית כושלת גם כאשר היא לא מזהה את התהליכים המתרחשים מתחת לאפה בעיר, בישיבות ההסדר בערים בהם מוכשרת אידיאולוגיה גזענית לא פעם, באי גינוי וטיפול בפרקטיקות דתיות לאומניות אלימות בעיר ובהעדר הבנה כי הערכים הדמוקרטיים נשחקו וחובה לעודד תהליכי עומק במערכת החינוך;

מנהיגות נמדדת בעמוד שדרה ערכי. מי שמפחד לגנות אלימות לאומנית וגזענות בוטה רק כדי לא להרגיז קהל בוחרים פוטנציאלי, מפקיר את עתיד החברה שבה גדלים ילדינו. אי אפשר לבקש לחנך לערכים, לסובלנות ולערבות הדדית בבתי הספר שלנו, ובו בזמן לשתוק כשהערכים האלה נרמסים ברגל גסה.

הפורעים האלימים הללו אינם אחים שלי. אולי יש לנו אזרחות משותפת או גורל היסטורי, אבל אין לנו שום ייעוד משותף, שום סביבה מוסרית דומה ובוודאי שלא אותה מורשת יהודית. היהדות שאני מכיר ומאמין בה מקדשת את קדושת החיים ואת כבוד האדם, ולא את האש והאלה.

מדינת ישראל והחברה הישראלית חייבות לחזור למסלול. החברה הישראלית זקוקה נואשות למנהיגות אמיצה, ארצית ומקומי כאחד שתציב גבול ברור וחד-משמעי! מי שלוקח את החוק לידיים, זורע הרס ומכתים את כולנו בחרפה, חייב לתת את הדין ולשלם מחיר מלא. על זה לא שותקים.