ראשון לציון: חמש תערוכות מדהימות שאסור לכם לפספס

בגלריה העירונית לאמנות בראשון לציון הושקו חמש תערוכות יחיד, המביאות את כל מנעד הרגשות שהאמנות מאפשרת להביע ולחוות: הקושי, הפחד והאימה לצד האמפטיה, האנושיות היופי והאסתטיקה.  שנה אחרי, שנה בתוך, שנה שבה קיבל הזמן משמעות אחרת עבור כול אחד מאתנו, מאוקטובר 2023 ועד היום. התערוכות, שהושקו בערב החג, יוצגו עד סוף חודש דצמבר 2024. 
חמש התערוכות של האמנים דיוויד אייזקס, אלכסנדר קנצ'יק, אמנון יוהס, גליה פבליצ'נקו ותמר איסטרין מביאות את כל מנעד הרגשות שהאמנות מאפשרת להביע ולחוות: את הקושי, הפחד והאימה לצד האמפטיה, האנושיות היופי והאסתטיקה. ניתן לבקר בתערוכות בימים שני-חמישי, שבת – 14:00-10:00, שני – 18:00-16:00, ראשון ושישי – סגור. מועדי הדרכות בתערוכות: 29.10 בשעה 10:00, 19.11 בשעה 10:00, 3.12 בשעה 10:00, 17.12 בשעה 10:00. 
האמנית תמר איסטרין, תושבת ראשון לציון, מציגה בתערוכה דיוקנאות מפוסלים של ישישים, לצד חלקי גוף של ילדים משחקים בברונזה ובחומר, מערערים על סדרי עולם משובש. מעל שלושה עשורים היא עוסקת באופן נמרץ ומחויב בפיסול 'אנושי'. הפסלים של תמר אינם 'ישראלים' או 'עכשוויים' במובנים אליהם אנו מורגלים. הם אינם מספרים סיפורו של מקום או מתכתבים עם תרבות עתיקה ששייכת לכאן, למזרח התיכון, או לחילופין עוסקים בסוגיות עכשוויות של אדם ומקום. 
מושאי הפיסול שלה הם קשישים, או ילדים. כל אחד מהפסלים הוא ביטוי לאנושי כמו גם לייחודי ולחד-פעמי: כולנו אדם, אדמה, חמר, ברונזה. הדמויות  נושאות את עברן, כמו גם את הרגע המפוסל: מחשבה, הרהור, שקט, התכנסות או לחילופין צחוק ושמחת משחק ילדי. בין הילדים המפוסלים לישישים.ות  משתרעת דרך, חיים שלמים. באמצעות אמפטיה, כבוד, ענווה ורוך, מתעכבת תמר על שמחת הילדות כמו גם על תבונת הזקנה. 
תהליך העבודה מתחיל בלילות, בסטודיו שבביתה, ועיקרו עבודה ידנית של 'גריעה' מול עשרות ק"ג של חומר, שלב מלא אנרגיה ופוטנציאל. בבדיחות דעת קוראת תמר לשלב הזה 'צעד תימני', בו היא מרגישה שהיא הולכת קדימה כמו גם אחורה. זהו שלב שיש בו פירוק וגם הרכבה ואיחוי עד ליצירת שלם חדש. בחלל התערוכה נמצאים לצד הפסלים גם שרידי התהליך בו נוצרו. תבנית בה השתמשה תמר מזכירה את האפשרות של חילוץ הגולם מתוכה. התהליך שמתחיל בלילות, באופנים אישיים ואינטימיים כמעט, מערב גורם נוסף בשלב היציקה- לקראת חיים משל עצמו. לעיתים התוצאה מופלאה ונברא ישיש.ה, ילד.ה חדשים ולעיתים קורה שהתוצאה נשברת, מתקלקלת. התבנית ושברי החומר הם עדות יחידה למה שהיה, למה שקרה.       
סדרת הציורים החדשה של דיויד אייזקס מהממת את העיניים בצבעוניותה. פרחים גדולים מתפתלים על הנייר, מפתים בצבעוניותם וקוראים להתבוננות מקרוב. עם ההתקרבות המראה מלבב פחות. בכניסה לגלריה עבודות נייר צבעוניות ומפתות, בעוד שבחדר הפנימי עבודות נייר הקשורות ל'כאן ועכשיו'. חלק מהעבודות מתוארכות לפי ימים (אוקטובר 2023), וזאת באופן יוצא דופן למנהגו הרגיל עם חתימת שמו. בין העלים, הגבעולים והשורשים מתגלים פנים והענפים שותתי דם. הציורים הצבעוניים והאקספרסיביים מאזכרים  ציירים אקספרסיביים כאגון שילה (ציורים המעוררים תגובה רגשית חזקה, אי נחת, תעוקה).
סדרת העבודות החלה לאחר מות אימו של דיויד בתחילת תקופת מגפת הקורונה. מותה הביא אל היצירה הרבגונית ועתירת השנים של דיויד, תהליך חדש ומשחרר עבורו גם מ'האבות והאימהות' הגדולים באמנות שהיוו עד אז השראה, מקום לחסות בו, לקבל  ולהתייחס אליו. תוגת הלב המתערבבת ביצירה, חייבה אותו לבחור דרך חדשה, עדינה, תוך שהוא פועל בה ויוצר עשרות רבות של דפים בצבעי מים ודיו המתפשט על פני הדף. לצד השחרור פעלו גם כוחות עיבוד וסובלימציה לכאב, בדמותם של פרחים מדומיינים. הסדרה קנתה לה אחיזה נוספת אצל דיויד עם המפץ הנורא שנחווה ב-7.10: עיניים דומעות, או קו ארוך ומתפתל העשוי סימנים המייצגים את החטופים, שרשרת המזכירה טבלת ייאוש שלא נגמרת. הדפים הנוצרים ממשיכים להמם בצבע, אקספרסיביות וקושי, קוראים  לנו לפרש לעצמנו את קולו של הלב הפועם, המגיב, החי, כמו גם את הלב המתאבל, שאינו פועם, שדמו כמו ניגר על הדף. הכל מתערבב לכדי כאוס צבעוני מאוד.                                                     
אלכסנדר קנצ'יק מציג רישומים לפרקים נבחרים מתוך הספר 'סתיו של פטריארך' מאת הסופר הקולומביאני גבריאל גרסיה מרקס. סיפורו של דיקטטור דמיוני, המהדהד את מוראות המלחמה כאן ובאוקראינה. גבריאל גרסיה מרקס מספר את סיפורו של רודן דרום אמריקאי. הוא מבקר בנימה סרקסטית באמצעות סאטירה מושחזת שיש בה תיאורים מזוויעים על פשעי הגנרלים ומוראות שלטונם. הספר גורר את הקוראים לחוויה מטלטלת, מטרידה, עוכרת שלווה. הדחיסות של הפרוזה מתקיימת גם ברישומים הציוריים, המוצגים בנפרד אך בסדרה המלאה גם ציורים גדולים על בד.                                                                                                
אוצרות התערוכה בחרו להציג את 'רישומי-המתווה' ולהפנות בכך מבט לטכניקה הייחודית בה צוירו. לכל רישום ציורי יש כותרת-שם, ומספר פרק מתוך הספר. באופן זה הרישום הציורי הוא בבחינת אפיזודה נבחרת. קנצ'יק עבד כמעצב תפאורות בתיאטרון בקרים והתבקש ליצור ב-1986 מתווים להצגה 'סתיו של פטריארך'. הוא יצר שלושה רישומים, שלא הגיעו לכדי מימוש בהצגה, אבל היוו את המאיץ הנכון ליצירת הסדרה כ-35 שנים מאוחר יותר. מלבד השפעות של פרנציסקו גויה ופרננדו בוטרו שפתו הציורית של קנצ'יק נושאת גם מאפיינים רוסיים של זרם הקונסטרוקטיביזם הרוסי. כל רישום ציורי יכול לעמוד עצמאית, תוך שהוא מכיל עולם מזוכך של רשע צבעוני ובלתי נסבל. 
דמותו הסטואית של אמנון יוהס צופה אל מרחבים נטושים, צחיחים וריקים מאדם מצוירים בצבעוניות 'רעילה'. למרות האווירה האפוקליפטית המרחפת מעל, הוא נותר חסר הבעה, ידיו נתונות בכיסים, כאדיש בפני החורבן. דמותו המכונסת, נותרת אניגמטית גם כשאינו מפנה אלינו את גבו. באופן דומה נראה כאילו הנוף מכוסה בדוק של ערפל המטשטש את המבט על הנוף גם כאשר הוא פרוש בפני המתבונן. התחושה העולה מן הציורים היא של חידלון, בדידות וניכור מוחלט. 
התעמתות עם מצב אבסורדי מעוררת בנו חוסר נוחות, המומרת ומתגלגלת בגרוטסקי המגחך מול חרדת הקיום. הדמויות שמפסל יוהס מדגימות 'בבשרן' את אותה תחושת ניכור השוררת בציורים. יש משהו מעורר גיחוך ברפיסות וברפיון שבו הן מגיבות למצבן ואין סיבה או הסבר כיצד נקלעו אליו. שוויון הנפש שבו הן מקבלות את עליבותן, אינו מעורר בצופה סימפטיה או הזדהות ולכן לא מתעוררת בנו חמלה כלפיהן.  פסליו העשויים מחומרים זולים ויומיומיים, כמו מסקינטייפ ונייר, מקבלים צורה אקספרסיבית, כאילו יצאו ממחזה של חנוך לוין ומחזיקים את הגבוה האקזיסטנציאליסטי, יחד עם העלוב והפתטי. 
'ספר האוקטובר' מתעד חודש בחיי האמנית ובו חוויית הזמן שיצא ממסלולו ונתקע במלנכוליה כללית. באותו ראשון לאוקטובר הרה גורל, החלה גליה פבליצ'נקו לתעד בכתיבה חודש מהותי בחייה, שהפך למהותי בחיי כולנו. החדר ובו דמותה של גליה, כותבת וצועדת לאורך ציר הימים, הוא מרחב תהודה, קפסולת זמן, אליה היא מלקטת משפטים שמתמצתים תקופה מכוננת של סכנה קיומית. 'ספר האוקטובר', שכתבה במהלך החודש, לוכד את רגע השבר ומזמין אותנו להתכנס חזרה אל תחושות שמאז הפכו למוכרות מדי.
גליה מטעינה את קירות הגלריה במילים רזות המנסות לתפוס את האימה מבעד לסיפור אישי וקטן. היא מפנה מקום לטראומה הפרטית, שנוטה להיעלם ולהתגמד בפני הטראומה הציבורית העצומה. היא מתמללת חוויה שתוקה אצל רבים, שעדיין נמצאים בתוך אלם והלם המאורעות. האימה מתבררת דווקא ברווחים ובשתיקות בין המילים; כמו פחד מפני מפלצת האורבת בחשיכה שאין צורך לתת לה צורה, בכדי שחלחלה תאחז בנו. הפערים שהיא מותירה בסיפור החוויה האישית והמשפחתית שלה, משאירים מקום למבקר לצקת לתוכם את העדות הפרטית של כל אחד ואחת מאתנו. הפרטים הספציפיים אינם מהותיים, וכשמביטים דרכם נשארים עם היסודות האנושיים הבסיסיים: הדאגה והאהבה לאנשים הקרובים לנו והשאלה במה תלויות תחושות של בית וביטחון ומה קורה כשאלו נלקחות מאתנו? 
חמש תערוכות היחיד מוצגות בגלריה העירונית לאמנות בראשון לציון, 
רחוב אחד העם 8. נעילת התערוכות: 31.12.24.
ניתן לבקר בתערוכות בימים שני-חמישי, שבת – 14:00-10:00, 
שני – 18:00-16:00, ראשון ושישי – סגור. 
מועדי הדרכות בתערוכות:
29.10 בשעה 10:00, 
19.11 בשעה 10:00,
3.12 בשעה 10:00, 
17.12 בשעה 10:00.

ארוע השקת התערוכה בגלרייהצילום: פרטי