נווה מונוסון: ילדי הישוב פתחו בקמפיין מפתיע למען התנתקות ממסכים

הכול התחיל לפני יותר משנה כאשר דותן כהן הורה לאחד הילדים מבית הספר היסודי 'אורנים' בנווה מונוסון, הבחין שכמו הרבה ילדים, בכל פעם שהוא מציע לבנו הצעיר לרדת איתו לשחק, הבן היה שקוע ב'פורטנייט'. כהן לא אמר נואש והחליט לפנות לכל ההורים של חברי כיתתו ולקבוע בשיתוף איתם זמן מצומצם שבו הילדים יוכלו לשחק להנאתם דרך המסכים. התוצאה לא איחרה לבוא: הילדים גילו פתאום את משחקי החצר וחזרו לשחק כדורגל ולרכוב על אופניים. זה היה אחד מאותם אירועים שהובילו בסופו של דבר להתגייסות נרחבת של תלמידי שכבת ו' ביישוב, שיצרו את הפרויקט "זמן להתנ-TECH", וסחפו אחריהם את ילדי היישוב כולו.   מי מכור יותר? הילי כוכבי שבתה לומדת בשכבה והייתה חלק מוועדת ההורים שיזמה את העניין מתארת: "כל שנה השכבה המסיימת מקיימת את פרויקט 'חותם' במטרה להשאיר משהו אחריהם. בדרך כלל זה ספסל צבעוני או איזה משחק רצפה, אבל הפעם – אולי בגלל הקורונה – הילדים ואנחנו רצינו להשאיר משהו אחר". מכאן החל תהליך שראשיתו היתה בהצגת הנושא לילדים. "הסברנו להם שהכיוון הוא איך ליצור הרגלים שיעזרו לנו להיפרד לזמן מה מהמסכים," מספרת כוכבי. היענות הילדים לפרויקט היתה מפתיעה בהיקפה. רבים מהם התנדבו להיות שותפים לוועדה שהובילה את הפרויקט, והקדישו שעות רבות מזמנם לטובת העניין. בסופו של דבר כל ילדי השכבה נרתמו לטובת הצלחת המיזם החינוכי. "ההורים אומרים לנו שאנחנו מכורים אבל הם לא יודעים עד כמה הם בעצם כך", אומרת נויה שרעבי, אחת הילדות שהובילה את המיזם. לילדים חשוב להבהיר שהם אינם נגד מסכים, "לא תמיד מסכים זה משהו שלילי" אומרת אלה גלבוע, אחת הילדות בוועדת הפרויקט, "אנחנו צריכים אותם והם עוזרים לנו, אבל חשוב גם להעביר את המסר שהמסכים פוגעים בנו. הם מפרידים בין בני האדם ומשתלטים על הזמן שלנו".   נשאבו לפרוייקט ירדן גולדברט, אף היא חברה בוועדת הילדים, משתפת: "הגעתי לזה כי היה לי חשוב לקחת חלק במשהו משמעותי לקראת סיום בית הספר היסודי. גם ראיתי שאני חצי מהיום תקועה במסכים במיוחד בתקופת הקורונה". חלק מהילדים מספרים כי הם חווים מדי פעם קושי בהפעלת קשב מצד הוריהם, ולכן זאת הייתה עוד סיבה מצידם להתגייסות לפרויקט. במשך שלושה חודשים התלמידים וההורים עבדו על הפרויקט תוך שהם 'מבלים' שעות מול הזומים, ובמפגשי פנים אל פנים, מעלים הצעות ופוסלים. "הילדים נשאבו אל הפרויקט והציעו שמות שהפתיעו אותנו ההורים במידת המקוריות שלהם" אומרת עדי גולדברט, אחת האימהות שהיתה שותפה לפרויקט. המוצר שנבחר להוביל את הפרויקט הוא קופסה כסופה של עשרה ס"מ מעוטרת בסמלים מעולם משחקי החצר, כשעליה מתנוסס המוטו שנבחר "זמן להתנ-TECH" וגם לקופסה נבחר שם מקורי: Wi-Bye-BOX כשהכוונה היא לומר שלום ל WIFI (ראשי תיבות של רשת אלחוטית לאינטרנט). ילדי השכבה עברו מבית לבית בנווה מונוסון, וחילקו לתושבים כ-400 קופסאות כאלה – קופסאות שמאפשרות "להפקיד" בתוכן את המסכים כשהם אינם בשימוש, כך שבני משפחה וחברים יוכלו לבלות יחד, ללא הפרעת המסכים. הקופסה שיצרו תלמידי השכבה. צילום: איתן אלחדז ברק         המסכים לא ייעלמו לצורך עידוד השימוש בקופסה הגו התלמידים קמפיין שלם של תליית שלטי חוצות ברחבי היישוב. "כל שבט הצופים התגייס לטובת העניין" מסבירה שקד אליהו, רשג"דית בגדוד ברק בשבט מכבים המקומי. "יצרנו שלטי חוצות ברוח צופית עם מילים מתוך שיר שחיברנו לכבוד הפרויקט". שיר הנושא שנבחר נפתח במילים "לא מאמין בנייד, מאמין במשפחה, בוגר מספיק לעשות את הבחירה, מצב הדור רע, צריך להתחיל בפעולה". לצורך הכנת השיר הפיקו הילדים קליפ מושקע, כשהם נושאים דפים עם מילות השיר ובין לבין משולבים צילומים של בילוי בחיק המשפחה אותם שלחו ההורים. נציגים של השכבה אף הסתובבו בין הכיתות הנמוכות יותר והסבירו למורים ולילדים על הפרויקט שסחף את בית הספר ואת היישוב כולו. "המנהלת אפילו שינתה את הצלצול בהפסקה לטובת השיר שחיברו הילדים" אומרת לימור קפר, אחת מהורי השכבה שיזמו את הפרויקט. קפר מציינת את התפיסה הקהילתית שאפיינה את המיזם שהצלחתו הייתה תלויה בגיוס חברתי, "כשהפרויקט נולד חשבנו איך אנחנו מייצרים צמצום זמני מסכים לא רק באופן אישי אלא ברמת הקהילה. כך שיתפנו את בית הספר, הצופים ואת המינהלת המקומית שגילו עניין והתלהבות". המיזם רק החל אבל כבר ניכרים בשטח אותותיו, "כשהקורונה נרגעה" אומרת שרעבי "יצאנו לטיולים ושמנו את הטלפון בתיק וכך היה לנו זמן איכות משפחתי". חברהּ לשכבה איתמר קפר מוסיף: "כשהמשפחה בסלון בארוחת הערב אנחנו עוזבים את המסכים ומשתפים בחוויות". כשהוא נמצא עם חבריו הוא מודה שקצת יותר קשה להקפיד. שרעבי נזכרת פתאום שיש לה מאחורי המיטה ארון מלא צעצועים "יום אחד ניגשתי לפתוח אותו וראיתי שכל הארון מפוצץ בצעצועים שרק מחכים שמישהו ישחק איתם". כוכבי מסכמת "המסכים שמקיפים אותנו לא הולכים להיעלם ולכן צריך ללמוד לחיות איתם. לדעת להתנתק מהם ולשים אותם בצד מדי פעם, אחרת אנחנו משלמים מחיר כבד: פגיעה בתקשורת הבינאישית ובקשב שלנו".