"בסוף השבוע כל הגעגועים לפתיחת עונת הרחצה צנחו לרצפה"

גילי גפלה, מציל בחוף ראשון לציון: "40 עונות רחצה פתחתי בחיי כמציל בחופי ראשון לציון. לעונה הזו ציפיתי בכיליון עיניים. הגעגועים לבריזה, למים הקרים בבוקר ולקולות הילדים שנהנים לבנות ארמון בחול. בסוף השבוע האחרון כל הגעגועים האלו צנחו לרצפה. ראיתי חוף ים, שבשבילי הוא הבית השני, נהנה מחודשיים ללא שקיות אשפה, פחיות ושאריות אוכל וברגע אחד הופך לשדה קרב שהושארו בו ערימות אשפה. למה? למה גברת את זורקת את שקית החטיף של הילד שלך בחול? שלושה מטרים ממך יש פח אשפה. אה אוקי, זה לא הבית שלך, והרי כולנו יודעים שבבית שלך לא היית זורקת את השקית על הרצפה. אבל רגע, באולם אירועים, היית זורקת על הרצפה את שאריות האוכל? מה לגבי בנק? נגיד את מחכה בתור, את זורקת לרצפה את הפתקית שיצאה לך מהמכונה? לא? למה? הרי זהו שטח פרטי של מישהו אחר. זה לא שלך. ואילו השטח בים הוא לא פרטי של אף אחד, הוא אפילו קצת שלך ושל זה שיושב לידך, הוא משאב ציבורי של כולנו. אם את זורקת את השקית של החטיף, את למעשה זורקת שברי בקבוקי זכוכית במקום שהילד שלך משחק. איך זה? פשוט מאוד. אף אחד לא זורק לכלוך בתוך הבנק, כי הוא נקי, אז כנראה לא נהוג לזרוק שם וכך הלאה. כלומר אם היה מלוכלך בבנק, אז היינו מבינים מזה שזה בסדר ואולי אפילו מקובל לזרוק על הרצפה. כלומר, אחרי שתלכי, יגיע מישהו ויראה את הזבל שהשארת בחוף, הוא יסיים את הבילוי שלו וישאיר את קליפות האבטיח זרוקות בחול, אחריו תבוא מישהי שתשליך את מפת הניילון מהשולחן, ואחריה יבוא מישהו שישאיר את הגחלים של הנרגילה... בגלגולים האלו מישהו מהם יזרוק גם בקבוק בירה ואולי עוד אחד. בעומס האנשים בחוף, מישהו ידרוך על זה, אולי הוא יפצע, אולי לא. אבל הילד שלך יהיה יחף והוא ירוץ. אוקי, בואי נעצור. כן, תעצרי. קומי, תרימי את השקית ותזרקי אותה לפח. לא נהפוך ברגע אחד לשוויץ, אבל תהיי אחראית למעשים שלך והילד שלך ילמד שיעור חשוב בשמירה על הסביבה, אזרחות טובה ואכפתיות מאחרים, מושגים שנשטפו עם המים עם החזרה לשגרה". גילי גפלה. צילום: עיריית ראשון