פנחס בן אלעזר הכהן מלווה אותנו מילדות כאחד מגיבורי התנ"ך, וקינא את קינאתו של הקב"ה תוך הריגת זמרי בן סלוא נשיא משבט שמעון ואהובתו המדיינית. רש"י רואה בפנחס את הקנאי החיובי. עם ישראל מתחיל להצמד לבעל פעור וזאת בעקבות הרומן שמתחיל בינם לבין בנות מדיין. הקב"ה כועס ומעניש את ישראל במגפה. במקביל ה׳ אומר למשה כי הדרך להפסיק את המגפה הינה שיפוט מהיר של החוטאים על ידי הדיינים והוצאתם להורג. משה מצווה את שופטי ישראל, אך הם מקבלים רגליים קרות ולא שופטים ולו אחד מהחוטאים. בנוסף לשיתוק שאוחז בשופטים מגיע זמרי בן סלוא עם כזבי בת צור, ומורד בהחלטת משה. לפי רש"י, זה השלב בו פנחס מציב עצמו כקנאי העומד בקריטריון של "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו". כדי להיות "קנאי" כהלכה הוא נדרש לשלשה תנאים: א. להיות באופיו איש מתון ואיש שלום. ב. המניע הוא הקנאות לכבוד ה' והתורה ואין לו נגיעה אישית. ג. זמן הקנאות הוא זמן מעשה הזימה עצמו ולא לפני או אחרי. פנחס עומד בכל הדרישות הללו ולכן ה' נותן לו את "בריתו שלום". ה׳ מבטיח לו שאופיו יישאר אופי של אוהב שלום הוא וזרעו אחריו. אם הקנאות פה חיובית, מדוע פנחס בן אלעזר מקבל מהקב״ה דווקא את הברכה שבריתו תהיה שלום שהיא הברכה ההפוכה למהות פעולת הקנאי. הסיפור של פנחס הוא לא סיפור הקנאי הרגיל. התורה לא אוהבת קנאות משום סוג שהוא. התורה לא אוהבת קיצוניות מכל סוג שהוא. יש להבין את מעשהו של פנחס על רקע האירועים האחרים. פנחס רואה שמתחילה מגפה להשתולל בעם ומתחילים למות אנשים חוטאים וחפים מפשע כאחד. הוא רואה את משה שמנהיגותו הולכת ודועכת. מתחיל מרד נוסף במשה על ידי זמרי וחבריו שפוסלים את החלטתו, השופטים משותקים מפחד וכך גם משה. זה הרקע למעשהו של פנחס. הוא לא קנאי טיפוסי שרוצה להחיל את ערכיו שלו על הזולת. הוא מבין שצריך פה לא קנאות אלא מנהיגות, צריך להוציא את משה והשופטים מהשיתוק ולעצור את המגפה. לכן הברכה שזוכה לה פנחס וזרעו הינה "ברית שלום" . ברכה זו באה לסמן לפנחס ולכולנו שהקנאות והקיצוניות ככלל לא נכונים ולא רצויים . וגם כשיש ארוע קיצון של מגפה שיש לעצור הרי שיש לבצע זאת על פי החוק ושליחות המנהיגות ומיד אחר כך צריך לחזור לתפיסה ודרך חיים של "ברית שלום".