עלמה, בת 7, נמנעת מליצור קשר קרוב עם חברות, כי חברתה לשעבר משחקת עם ילדות אחרות. בבית הספר משתתפת רק במה שהיא ממש בטוחה שתצליח, שונאת חשבון כי התקשתה בזה, לא רוצה להצטרף לחוג ריקוד לאחר שראתה ילדות שרוקדות יותר יפה ממנה. מאז שנולדה, ההורים מאד רוצים שיהיה לה טוב וניסו לספק את כל רצונותיה. העניין הוא שגם אם בבית הם הצליחו לתת לה הרגשה שהיא "הכי", בחיים יש עוד ילדים שהם "הכי" והמפגש איתם יוצר תסכול. מאחר ועלמה עסוקה בהשוואות של עצמה לאחרים, בכל מקום שהיא לא מצטיינת- היא נמנעת. הוריה כואבים מאד את המצב ורוצים לתת לה כלים לגשר על הקושי. מושלמות אינה תכונה אנושית. השאיפה למושלמות גובה מחיר: בדידות, אכזבה וכאב. למשפחה יש אתגר לשנות את התנאי שלה להיות "הכי" ולוותר על גוננות יתר. ראשית, עליהם להבין את המחיר שהם משלמים על השאיפה ל"הכי"; להכניס את הכישלון לשיח בבית כחלק שיגרתי בחיים. לסכם כל יום עם הילדה דברים שהיו טובים ודברים שלא היו טובים; להכיל את הקושי ואת התסכול של עלמה, מבלי להיבהל; בכל קושי שתעלה, לבדוק איתה מה עוד ניתן לעשות; לשתף את הבת בחוויות של קשיים חברתיים/לימודיים שהיו להוריה כילדים, כדי ליצור תמונת עולם אמיתית, שלכולנו יש קשיים; להתייחס להתקדמות שלה ביחס לעצמה; להגדיל את הביטחון שלה בעצמה דרך חיזוק הדברים שטובים ויפים אצלה: את רצה מאד מהר, יש לך עיניים יפות (כשמוותרים על המילה 'הכי'); להגדיל את ערך העזרה ושיתוף הפעולה- כשהופכים את הערך הזה למרכזי בבית, אין גבול ליכולת לתרום, להרגיש בעלת ערך, נחוצה ומסוגלת. מאד חשוב להורים לאפשר לה להשתתף ולתרום בעבודות הבית; להגדיל את העידוד על ההשקעה, ההעזה, המאמץ בלי קשר לתוצאה. כשהיא הולכת לחוג- לשמוח איתה על עצם ההגעה/ההשתתפות. עידוד יוצר פניות לשינוי; קשיים לא ניתן למנוע. המתנה שלכם היא לאפשר לבת ללמוד איך להתמודד איתם ולצמוח. מניסיון, זה עובד.