בפרשת "אמור" עסקנו בביכורי הארץ, ובפרשת "בהר" אנו עוסקים במצוות העיקריות שמחזקות את אחיזתנו בארץ כעם בן חורין. כבר בפסוק השני נאמר: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'". האם לא ידוע לנו שהקב"ה נתן לנו את הארץ ? מדוע התורה מדגישה זאת? הדגשה זו מלמדת כי הארץ אינה רק תגמול לאחר ארבעים שנות מדבר, נתינת הארץ הינה תנאי ו"פלטפורמה" לצורך הגעה לשיאים גבוהים יותר בעבודת ה' ובחיי החברה של העם. הפרשה מביאה את מצוות השמיטה ומצוות היובל כהשלמה ליום השבת, על רצף אחד של חיבור וברית בינינו לקב"ה. השבת הינה הברית בין היהודי הפרטי לבין ה' בהקשר לבריאה והתנהלות העולם. השמיטה שחלה בשנה השביעית, הינה "השבת" של הקרקע והחיים הכלכליים החקלאיים של העם כחברה וכקהילה. היובל בשנה החמישים הינו המועד להסדרה מחדש של כל המבנה החברתי, הכלכלי והלאומי כפי שהיה בכניסה לארץ עם חלוקת הנחלות לכלל השבטים. לפיכך נכון לראות את השבת השמיטה והיובל כמצוות שונות אך על אותו רצף הגיוני. מהות המצווה הינה "פסק זמן" וחשבון נפש. היובל הינו מועד של חשבון נפש כללי לכל הסדר הקיים והחזרתו למצב היסוד הבריא לכלל החברה. היובל מציין בעיקר "שיווין הזדמנויות" מחדש. בכל חמישים שנה יש למשפחה אפשרות להתחיל הכל מחדש ולזכות בהזדמנות חדשה לחיים טובים יותר. לא לחינם מופיעה המילה הייחודית "דרור" רק במצוות היובל, "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". מדוע התורה לא משתמשת במונחים הידועים "שבתון" או "יציאה לחופשי" אלא דווקא במילה "דרור"? "דרור בארץ" משמעותו חופש ושיווין לכולם. כולם באותו סטטוס ולכולם הזדמנות שווה לקראת היובל הבא. אולם אם היובל הינו הפתרון הסוציאלי, מדוע בתים ב" ערי חומה" ניתן לפדות תוך שנה ואם לא עשו זאת, נשארים לנצח בידי הקונה והיובל לא חל עליהם? ניתן לענות מזווית ביטחונית מעט. ערי חומה נבנו כערים מרכזיות להגנה על האוכלוסייה ועל המרחב כולו מול אויב חיצוני. הן נבנו ליד מקורות מים ובתוואי קרקע שאפשרו הגנה יעילה. זאת ללא קשר מיידי לחקלאות ולשדות במרחב. היושבים בעיר מבינים שהם מגינים על חייהם ועל רכושם עד סוף הדורות. לכן הם מסכנים את חייהם. אם ידעו תושבי ולוחמי העיר שתוך מספר שנים רכושם עובר לאחרים, לא תהיה להם מוטיבציה להילחם מול האויב. הם יעדיפו להיכנע ולהציל את נפשם. לכן ערים אלו הן היוצאות מן הכלל ביובל והבתים שם לא חוזרים לבעלים המקוריים. רואים אנו איך ארץ ישראל מהווה את המסד לשלמות הן בעבודת ה' והן בחברה שיוויונית ציונית ויהודית.