לא ניתן בשבוע זה לכתוב על פרשת השבוע בלא להתייחס לשלושת המועדים שמעצבים את חיינו פה במדינת ישראל: יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. ביום השואה בבוקר שמעתי על פרופסור שטען כי , די, צריך להפסיק את רעיון יום השואה. אחרי יותר משני דורות, הזיכרון רק דוחף אותנו לחיות על חרבנו, להיות עם מפוחד, ולא לחתור לנורמליות. המחשבה הנאיבית הזו, כי אם נחתור להיות ככל העמים, גם האחרים יראו אותנו כך, נכשלה לאורך כל ההיסטוריה. בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו זה לא רק פסוק מההגדה זה גורל העם היהודי בעולם. המסר העיקרי שלנו מהשואה מורכב משלוש אמיתות. א. השואה אפשרית שוב גם בעתיד והעולם ישתוק שוב. ב. רק בכוחנו ובעוצמתנו כמדינה וכחברה נצליח למנוע שואה זו. ג. האחריות שלנו כמדינה אינה רק לתושבי ישראל אלא לכלל יהודי העולם. אינה רק לדור שלנו ולחיי הרגע אלא אחריות שבשרשרת מהעבר ועד הדורות הבאים , כמירוץ שליחים. לכן ברור שצריך לזכור. רק עם שזוכר ומחויב לעבר, מחויב גם לעתיד, ובאופן דומה "אתה זוכר פירושו אתה קיים". למדינת ישראל לפני כל "הנורמליות" יש את התפקיד להוות חומת המגן של העם היהודי, פשוטו כמשמעו. ארץ ישראל הינה ארץ נפלאה לחיות בה ומדינת ישראל הינה המדינה שלנו. למרות הכאבים, למרות המחירים בדם, היא המדינה שלנו והביטחון שלנו. בפרשת "אחרי מות" אנו מתוודעים לכך שארץ ישראל יש לה ישות מצד עצמה, והיא מקיאה את העמים החוטאים בעבודה זרה ובעריות ואת עם ישראל גם בנושא שמיטין ויובלות. ניתן להבין כי אי הקפדה על יובלות ועבודה זרה מביאות לגלות כי הן קשורות לארץ ישראל והבטחתה לעם שנבחר על ידי הקב"ה. חריגה מהברית בין עם ישראל לאלוקיו תביא להקאת העם מהארץ וכך גם אם לא יקפיד על הטיפול באדמה שהיא לא שלו אלא של הקב"ה. אולם מה מיוחד בנושא עריות שגורם להקאת העם מארצו ושליחתו לגלות? ניתן לענות כי התאווה לעריות וזימה מונעת מהיצר החזק ביותר באדם. יצר זה שמהותו תאווה וסיפוק הרצונות המידיים אינו מתאים לארץ ישראל, ארץ שנקנית בייסורים, ארץ שרחוקה ביותר מנוחות וסיפוקים מידיים. ארץ ישראל נקנית על ידי עבודת יבוש ביצות, מותם של ילדים מקדחת, וקרבן של בנים בכל דור ודור. לכן ארץ ישראל מקיאה את העם אם יחטא בעריות. הארץ אינה סובלנית למי שחותר רק לנוחו , בלא להקריב. זה טבעה של הארץ הזו. וזה גורלנו כבניה, ועדיין היא ארץ זבת חלב ודבש על כל המשמעויות האפשריות.