מי ליאור
קריאת יזכור שחתכה את הדממה באודיטוריום בית יד לבנים הכשירה את השעה להתייחדות עם יקיריהם של בני המשפחות השכולות שנפלו בעת מילוי תפקידם או בפעילות איבה. בחודשי אב נפלו חמישים מבני העיר, שניים מתוכם נפגעי פעולות איבה, ובחדשי אלול מונצחים ביד לבנים גם 43 חללים ונפגע איבה אחד. כתב רבי נחמן מברסלב כי דמעות מפילות שערים, אבל שירים מפילים חומות. "...שירים זוכרים מאבקים וקרבות, כאב ועצב רעות ותקוות, שירים מפילים חומות וזוכרים את הנופלים" שני הקטעים הללו היו חלק מתוך מסכת הקריאה והשירים שהמחישו את כאב האובדן והחסר שלעולם לא ימלא את החלל . כך גם בשורות השכול הבאות: "כאשר התקרבנו, האישה כבר ישבה על שפת האבן, היא חייכה בהצטדקות, 'יש לו היום יום הולדת' . 'היום הוא בן ארבעים. בכל יום הולדת אני מביאה לו צפור גן עדן' אמרה האישה "וזכרתי איך בפעם האחרונה כשהתרחקנו, מזווית העין ראיתי אותה נעמדת לפני הנרות מתכופפת ומצמידה שפתיה לשפת האבן באמצע, במקום של המצח.... ושאלתי את עצמי אם היא מנשקת את בנה החי או בנה המת ואמרתי לעצמי: את בנה המת, ודאי את בנה המת, ודאי את בנה המת"... טרם שנחתם הטקס קראו התלמידים תפילה לשלום: ..."בסוף המלחמות, מבעד לדמעות, היד מושטת, מבקשת יד אחרת שתאמר שלום "וכתתו חרבותם לאתים, וחניתותיהם למזמרות, לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ידעו עוד מלחמה...: יש בלב של כל אחד חלום על שקט, החלום על השלום, לא מלחמות, לא צער, לא דמעות, שלום וכבר קרב היום".