n "הוא היה קרן אור בבית הספר" | גל גפן
דף הבית / בקעת אונו / חדשות בקעת אונו / "הוא היה קרן אור בבית הספר"

"הוא היה קרן אור בבית הספר"

זהו סיפורו הלא שגרתי של ארתור אברמוביץ (71) שהלך בשבוע שעבר לעולמו. אברמוביץ היה שומר בבית הספר ‘ניר’ בקרית אונו והצליח לעשות מה שלא תמיד מצליחים בו אנשי חינוך. הוא היה אהוב מאוד על הילדים, לימד אותם נימוסים והשיג את אמונם של ההורים

ארתור אברמוביץ
צילום: איתן אלחדז ברק

ביום שלישי שעבר הלך לעולמו לאחר התמודדות עם מחלת הסרטן, ארתור אברמוביץ (71) שעבד כשומר בבית הספר היסודי ‘ניר’ בקרית אונו. בדרך כלל ידיעה שכזאת לא ממש תעניין אנשים שמעבר לחוג משפחתו ומכריו של האיש, אך מותו של אברמוביץ הצית גל של תגובות מרגשות שמילאו את הפורומים  השונים בקרית אונו.

גם אני כמו יתר תושבי העיר, התרגשתי לקרוא את שלל התגובות של ההורים ושל בוגרי בית הספר שהכירו את השומר המיתולוגי. כל אלו שפכו אור על אדם אחד פשוט, שהיה מגיע כל בוקר במשך 25 שנים בשני אוטובוסים, לובש את המדים של חברת השמירה ומתוך הבוטקה מצליח לגעת בכל כך הרבה ילדים והורים שזוכרים אותו והוא אותם, גם שנים לאחר שהם סיימו.

בתחילת השבוע הגעתי ל'שבעה' בביתו בפתח תקווה, לשם עבר מאז גילוי המחלה יחד עם בתו היחידה חנה (42), בנה אבי (7) ורעייתו ולנטינה. אני פוגש שם את מנהלת בית הספר נדיה חסון שהקריאה הספד מרגש בהלוויה אליה הגיעו הורים רבים "שלא הפסיקו לבכות" כמו שמתארת הבת חנה.  לבית מגיעים שירלי רזיאל ובנה בוגר בית הספר, “תכירו בבקשה את אורי שיש לו שני אחים" מציגה אותם לפני חנה, “ארתור ממש שמר עליהם" אומרת שירלי בהכרת תודה "לחלק מילדיי היה קשה תחילה להסתגל לבית הספר, אבל ארתור ברוב חוכמתו זיהה את זה ופשוט עזר להם במה שיכול. הוא ממש הרגיש את הילדים היה מאוד מחובר אליהם והם מצידם נפתחו כלפיו. לי באופן אישי ארתור היה נקודת אור בבית הספר. הייתי אז אם צעירה וזיהיתי את זה אצלו. הוא היה כמו אבא כזה שדואג, למשל כשהבן שלי כשהיה לו קשה והוא היה בורח, הייתי מקבלת טלפונים מהמורות שהיו כועסות ואילו כשארתור היה מתקשר הוא היה מביע דאגה לילד וזה עשה את ההבדל".

כדי להבין את הקשר הבלתי שגרתי והאמון שנוצר בין אברמוביץ להורים אני שומע סיפורים על מפתחות בתים שהופקדו בידיו. הטלפון האישי שלו שהיה פתוח לכל הורה, “קורה לא אחת שהוא היה נכנס באמצע שיעור והיה מוסר לילד סנדוויץ שהוא שכח" מספרת נדיה המנהלת "היו כמה ילדי צהרון בבית הספר שהיו ממתינים להסעה" מספרת רזיאל "וכדי שלא יברחו עד שתגיע ההסעה הוא היה מעמיד אותם בשורות ומלמד אותם אידיש". אברמוביץ מצד אביו הוא נצר לשושלת רבנים מחסידות בעלז מספרת לי בתו "אני זוכרת בילדותי שהייתי מכינה יחד עם אבא מצות שמורות אותם היינו שולחים לבני משפחה בכל חלקי ברית המועצות". אברמוביץ עלה עם בני משפחתו בגלי העלייה הגדולים מחבר העמים בשנות התשעים. הוא חי באזור מולדובה ובמשך שנים רבות היה עוסק במסחר וטקסטיל "אל אף הקושי והמגבלות שהטילו השלטונות על יהודים" מספרת בתו "הוא הצליח לנהל כמה מפעלים ועשה עסקים לא רעים כלל". שנתיים לאחר שהגיע לארץ הוא נכנס לעבודתו כשומר בבית הספר אליו היה מגיע כל יום מאשדוד ולאחר מכן מחולון, בני ברק ופתח תקווה "הוא ראה עצמו מחויב במאת האחוזים לעבודה ולבטחון הילדים" מסבירה חסון "הוא התנהג כמו שאנשי בטחון מאבטחים שגרירויות ישראליות בחו"ל". בתו חנה נזכרת תמיד שהוא היה אומר לה "גם עם פוטין היה מגיע לא מכניס אותו ללא תעודה מזהה ואישור".

אורי רזיאל, היום תלמיד כיתה י"א בבית הספר ‘בן צבי’ ובעבר בוגר ‘ניר’. גם הוא כמו לא מעט בוגרים זוכר לחיוב את אברמוביץ "הגעתי אליו לפני שנתיים עם אח שלי הגדול שדומה לי ואמרתי שהוא זה אני ואני זה הוא. הוא לא התבלבל ומיד זיהה אותי". אורי זוכר את המשחק שאברמוביץ היה מלמד אותם בהפסקות "קראו למשחק ‘בים בם בום’ ורק הילדים וארתור ידעו את החוקים. היינו צריכים לקפוץ קדימה ואחורה וככה גם למדנו את לוח הכפל. אני זוכר ימים שלא הייתי רוצה להכנס לבית הספר והוא ישר היה גורם לך לרצות. הוא היה מבין אותך יותר מהמורים, ממש כמו חבר". אמו של אורי נזכרת באנקדוטה, “היה יום חם במיוחד והורה הריץ מייל שאולי כדאי להתקין מזגן בבוטקה של ארתור. תוך שעות אחדות כל ההורים תרמו כסף ורכשנו עבורו מזגן".

בתו חנה נזכרת בעוד סיפור שכל פעם מותיר אותי המום מחדש, “באחד הימים הגיעה אם שסיפרה שעשו על הבן שלה חרם והיא לא יודעת מה יהיה. ארתור הבין את המצב לקח את הילד ואמר לו ‘עכשיו אתה עושה סיבוב עם מרצ’ליטה (החתולה שהוא טיפח) וגורם לה לעשות סלטות’. ארתור סיפר לכל הילדים שהילד הוא קרוב משפחה שלו והילד בן רגע הפך לסלב של הילדים". חנה "אני מוצפת במאות הודעות מאז לכתו.הוא לא היה מספר לי על מה שהיה הולך בבית הספר. בזכות אותם הורים אני מרגישה שכאילו הכרתי אותו מחדש".

"הוא היה דמות מיוחדת שהותירה חותם על הילדים" מסבירה המנהלת חסון, “הוא זכר על ילד בשמו וגם את הוריו ואת עיסוקם. הוא היה ממתין בסבלנות להורים שמאחרים ומשתף במצב רוחו של הילד. כמי שגדל על ברכי החינוך הרוסי הוא הזכיר כל העת לילדים לברך את המורים". לאברמוביץ יש נכד יחיד עם צרכים מיוחדים שאותו אהב במיוחד "הוא תמיד היה אומר לי" נזכרת חנה "איך אני מצליח לעזור לכל הילדים אבל לנכד שלי אני פחות מסוגל".

עוד פרט מפתיע בביוגרפיה של אברמוביץ היא העובדה שבמשך שנים אחרי העבודה בבית הספר הוא היה הולך לשמור על לא פחות מאשר הרב קנייבסקי, פוסק הדור בעדה החרדית, “בגלל שהוא היה יודע אידיש אז הוא היה שומר על כמה רבנים". מספרת בתו. “הוא היה כל כך מחויב לעבודה שהוא לא היה לוקח בכלל ימי חופשה" נזכרת חסון "גם בחופשים של חנוכה ופסח הוא היה מתייצב לעבודה בקייטנה". רגע לפני הקורונה התפרצה אצלו המחלה "גם כשהיה חולה. תמיד שהיו מתקשרים אליו הוא היה אומר בראשון לספטמבר אני מגיע לבית הספר". במהלך השבעה ביקרו את המשפחה הורים רבים וצוות בית הספר וכן ראש העיר ישראל גל וגם ראש העיר של פתח תקווה רמי גרינברג. כשהמחלה החמירה אחד הרופאים שבנו למד בניר ביקש להעביר אותו מאשדוד לאיכילוב, “הרופא היה תולה בחדרו את הציורים שהילדים היו מכינים לו" מספרת בתו, “כל מי שנכנס לבקר את אבא הוא מיד היה מראה לו את הציורים של הילדים ומתגאה".

"היום פתחנו את השעה הראשונה בבית הספר בפעילות לזכרו של ארתור" אומרת חסון "הילדים הציגו מצגת שתפו וסיפרו עליו". לא רק הילדים מתקשים להיפרד "מרצ’ליטה החתולה כל היום מחפשת אותו באזור הבודקה" שיתפה המנהלת וסיפרה שביום השלושים למותו ייערך טקס לכבודו בו ייקראו באופן רשמי את השער בו שמר ‘שער ארתור’.

 

ארתור אברמוביץ
צילום: איתן אלחדז ברק

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אולי יעניין אותך גם:

מתחם הכללית. צילום: דוברות הכללית

אור יהודה: הפנינג של חיסונים במתחם הכללית בעיר