"להתראות שם למעלה"

אין בפי מילים כדי להרעיף את מלוא החופניים של תשבחות להן ראוי הסרט הצרפתי המרהיב, המלהיב, היפיפה, המרגש, הנפלא והמיוחד הזה, זוכה 5 פרסי סזאר. זוהי חגיגה קולנועית לשמה, אליה אני מצטרף בחדווה ואומר- "הללויה"! נהניתי מכל רגע מהסרט שיש בו מכל טוב קולנועי! כל מי שאוהב סרטים שיש בהם קסם מיוחד ובמיוחד סאטירה ומחאה חברתית ופוליטית שאקטואלית לימינו אנו, ייהנה בלי ספק. אוצו רוצו לצפות! הבמאי/תסריטאי/שחקן הצרפתי אלבר דופונטל (ביקר בארץ כאורח פסטיבל הקולנוע הצרפתי), זכה בפרס הסזאר הצרפתי ולא בכדי! סרט על חברות נאמנה, אמנות, נקמה מתוקה, הון ושלטון, בקיצור, הכל! זהו עיבוד קולנועי עשיר מבחינה ויזואלית של הבמאי/ תסריטאי דופונטל שעיבד את ספרו הידוע של פייר למטר. העלילה מתרחשת בסוף מלחמת העולם הראשונה (נובמבר 1919). אדוארד פריקור בגילומו הוירטואוזי של נאיואל פרז ביסקאיאר (את עיניו לא תשכחו זמן רב והמימיקה שלו… מעדן!), הוא אומן מבריק, שנדחף ע"י מרסל (נילס ארסטרופ הנפלא) אביו העשיר, השתלטתן, איש הזדון שמתעב בני אדם, להשתתף במלחמה. הוא נהרג "כביכול" בהסתערות מיותרת על מתחם גרמני מבוצר, בדקה ה- 91 של המלחמה ולמה? בגלל רצונו של מפקדו המופרע והפסיכוטי פרדל (לורן לאפיט). נהרג? לא בדיוק! רגע לפני שפגז פוגע בו הוא מציל את חברו הבוגר אלבר מילאר (אלבר דופונטל המצוין) ו… חייל אחר שנפל בסמוך לו, נקבר בהמשך בשמו ולמה? כי הוא מאבד את הלסת התחתונה! אי לכך, בעת שהוא מתעורר בביה"ח הצבאי, הוא מביט במראה ו… (סצנה מדהימה) ומבין שהפך למפלצת, מעין מת מהלך. אדוארד מנסה להתאבד אך ניצל ע"י אלבר, מי שניצב לצידו לאורך כל הדרך, בשוחות, בהסתערות, בביה"ח ובהמשך, בסטודיו מוזנח ומעופש, אי שם באחד הרובעים המוזנחים בפריז. הוא יוצא לרחובות, תוך שהוא נעזר בחבישת מסכות, פרי יצירתו ודמיונו הקודח. או אז, אלבר, פקיד בנק ומנהל חשבונות מתוסכל, שנדחק כל חייו לשולי החברה והוא, הוגים רעיון/ תוכנית נקמנית, שמכה בהמשך בכולם! באילי ההון/הממון, בפטריוטיות, ברמאים, הנהנתנים והמושחתים (מזכיר לכם משהו מימינו אנו?), בנשקם הם! הם מציעים לרשויות להקים אנדרטאות זיכרון להנצחת גיבורי המלחמה המיותרת, שהקריבו חייהם לשווא! איך הם עושים זאת? בעזרת היצירתיות המהממת של אדוארד האומן והשיווק של אלבר. וביניהם ניצבת יתומה קטנה בשם לואיז (אלואיז בלסטר המהממת), שמשמשת כפיו של אדוארד, רק היא יודעת לתרגם את מלמוליו וגניחותיו הבלתי מובנים של אדוארד, למשפטים. אפשר להרחיב על הסרט בכמה מאמרים, אך אתמצת. זהו סרט מחאה פוליטית חברתית (כולל עליית הפאשיסטים באירופה) שאף מתבונן בפריחת הזרם האומנותי שהשתלט על צרפת ואירופה לאחר המלחמה דהיינו, הציור, הפיסול, הספרות, האדריכלות וכו'. יש בו מחוות לכמה אומנים ויוצרי קולנוע, ביניהם אבל גאנס וסרטו הידוע משנת 1919 "אני מאשים" (נסו להשיג את הסרט), בסרט, חייל שב מהמלחמה לביתו ומגלה שאשתו הרתה לחייל גרמני. הוא יוצא מדעתו ומקים מקברם את כל הרוגי המלחמה ויוצא במצעד המוני של מחאה "לעקור מלחמות מהעולם" (שוב, אקטואלי!). המסכות הרבות, המהממות והמקוריות שתראו בסרט מעוצבות ברוח אומני אותה תקופה, יזכירו לכם (מבקרי המוזאונים) יצירות של מודליאני, פיקסו ואחרים, שאפו למעצבת ססיל קרצ'מאר. בימוי מצוין, תסריט שנון ומרגש, הצילומים של וינסן מתיאס, ראויים למלוא המחמאות. פס הקול המעולה של הסרט מרנין ועל כך יבוא על הברכה, המלחין כריסטוף ז'ולין. כל השחקנים ראויים למלוא המחמאות, מצוינים! ולגבי אלואיז בלסטר הקטנה, אין בפי מילים! גונבת את ההצגה מכולם! זו הקטנה- גדולה מכולם! אסיים את "מצעד" התשבחות שהרעפתי ולא בכדי על הסרט הקסום הזה, שרומם את רוחי ועד רגע כתיבת שורות אלו, אני חוזר ו"צופה" בו שוב ושוב במוחי, לא שוכח לרגע. יצירה שראוי לצפות בה. השילוב המנצח בין בימוי, תסריט, משחק, צילום, מוסיקה ועיצוב- פשוט מעולה! נ.ב. לדוברי וקוראי הצרפתית- מקווה שאייתתי נכון את השמות.