"האופה מברלין"

זהו אחד מבין הסרטים הישראליים הטובים בהם צפיתי בשנת 2017. למרות שזו עבודת הביכורים של הבמאי/תסריטאי אופיר ראול גרייצר, הסרט פשוט מרגש, עדין ובעיקר מרענן. כי לאופיר יש את "הטאצ" (הנגיעה הנכונה), ולמרות הנושאים הדי "מפוצצים" שהסרט עוסק בהם: נטיה מינית/ הומוסקסואליות, הדת וכפייתה והיחס לגוי הגרמני. התסריט שכתב לא גולש לוולגריות אם כי בקטע הדת, יש כמה השתלחויות ועקיצות מצידו של אופיר (הנושא בין חילוניים ודתיים "בוער" באופן תמידי- כרגע, חוק סגירת המרכולים) כולל יחס הדת לגוי הגרמני (מצביע על היחס ליהודים לפני ובעת השואה). אורן (רוי מילר) הוא מומחה לתעבורה, שמזדמן מתוקף תפקידו לברלין מדי פעם. הוא מגלה בית קפה קטן ואינטימי שמצטיין באפיית עוגות משובחות (ביניהן עוגת "היער השחור"), שהן מעדן קולינרי אמיתי, המצדיק יותר מביקור אחד. אלא שאורן נמשך מינית לקונדיטור/ האופה הצעיר תומאס (טים קלקהוף), שמנהל את בית הקפה. השניים, אורן בעל המשפחה שלא יצא מהארון ותומאס הברלינאי, מנהלים "רומן" (אל תצפו לקטעים נועזים), שנקטע בכל עת שעל אורן לחזור לירושלים. לאחר מספר פגישות, אורן "נעלם" ולא עונה לאינספור צלצולים טלפוניים והודעות ששולח לו תומאס. תומאס מגלה שאורן נהרג בתאונת דרכים, עת שב בפעם האחרונה לביתו מברלין. אי לכך, תומאס מחליט לטוס לישראל ולהגיע לירושלים, במטרה לגלות מיהי ענת (שרה אדלר הנהדרת),אשתו של אורן ובנו הקטן. מתברר שענת מנהלת בית קפה קטן "הפעמון" בירושלים, שלא הכי משגשג/ מצליח. תומאס מבקש להתקבל לעבודה בבית הקפה, תוך שהוא מציג עצמו כסטודנט גרמני, שלומד בירושלים. הוא מתקבל כשוטף כלים ומנקה, אך בהמשך, חושף את יכולותיו הקולינריות (במחווה לילית הוא אופה את העוגות/עוגיות הנפלאות), שזוכות לאהדה מצד הקליינטים אך בעיקר עוינות של הצד הדתי! אחיה של ענת, מוטי (זוהר שטראוס) הוא דתי וכך גם אמה (סנדרה שדה). מוטי נזעק, כי "אויה, אבוי ושבר"- גוי גרמני אופה את העוגות ואי לכך תוסר הכשרות מבית הקפה, מה שעלול לגרום לסגירתו. כל הקטעים הקשורים להתייחסות האח הדתי והרבנות לברלינאי, כולל האיומים עליו (היי, שברלינאי אנטישמי מוחה בקללות על פתיחת מסעדה יהודית בברלין, אנו נסערים!) כאן מזכיר לנו הבמאי כצופים (באמצעות "פלשבקים" ששרבב אופיר לסרט), את היחס ליהודים לפני 80-90 שנה ע"י הגרמנים. מה יקרה בהמשך? האם ענת תחשוף את העבר? האם ענת תשליך את תומאס ותשאיר את תעודת הכשרות? או ההיפך? כאן אני נעצר כדי שלא לגרוע מהנאתכם. אציין לטובה את יכולותיו של אופיר ראול גרייצר, הן כבמאי, לדעת לנווט נכון את צוות השחקנים המשובחים ולתמרן את התסריט שלא יגלוש לסנסציה. קשה למחוק את העבר (השואה) והפרק הגרמני/נאצי, אך נוצרת אמפתיה לתומאס, למרות היותו גוי/גרמני/הומו! גרייצר, שטס בעצמו בקו ת"א ברלין, מחזיק בדיפלומה של שף קונדיטור, וכך נוצר הסיפור והסרט בכללותו. סרט מרגש, קו-פרודוקציה ישראלית גרמנית, כתוב ומבוים בכישרון (בטוחני שנשמע בעתיד הקרוב על סרט נוסף של גרייצר- כן ירבו!), צילומים מצוינים של עמרי אלוני ומשחק איכותי עד מצוין בעיקר של שרה אדלר שכובשת את המסך והקהל, במשחק מרגש ואינטימי, קשה לי להביע במילה מדויקת, את מה שהשחקנית הנפלאה הזאת חוללה בליבי. גם זוהר שטראוס כאח הדתי, מציג משחק מצוין ואם מקומם (בעיקר את הציבור החילוני), סימן שהצליח! סנדרה שדה, כאם הכואבת, משדרת שהיא מודעת למה שהיה בין אורן ותומאס ולמרות היותה דתיה, היא מקבלת את תומאס בחום ואנושיות. הקטע "הקצר" עימה, הוא אחד הקטעים הטובים ומחממי הלב בסרט (לא חסרים קטעים טובים נוספים). בכללי, למרות שהסרט מערב יותר מדי גורמים "קטלניים", מה שמעורר ספק באמיתות. אהבתי, נהניתי ואני ממליץ בכל לב, לצפות!