מאת: זהר נוי
כמה פעמים אמרו לכם לא לשחק באוכל ולא לחלום חלומות בהקיץ? נדמה שהאמירות האלה, שאנשים מקבלים בירושה מהוריהם ברגע שנולד להם ילד, מסמנות עבורנו את קץ הילדות. הרגע שבו אנחנו מפסיקים לדמיין ומתחילים להתנהל בעולם המבוגרים. אבל יש מבוגרים אחרים, כאלה שלא מוכנים להיפרד מהילד שבתוכם. כזו היא שרון מגנזי, תושבת ראשון לציון, שמוציאה בימים אלה לאור את ספר הילדים "תותי עושה שטויות", שנותן הרבה מקום לדמיון וליצירתיות של הילדים.
במרכזו של הספר ניצב הילד לביא, שנוהג להשתטות כשהוא עם בני משפחתו. לכל מעשה משובה שלו יש לו הסברים, אך בסופו של הספר הילדים והמבוגרים שלצדם מגלים מה עומד מאחורי כל מעשי המשובה שלו ברגע מרגש במיוחד.
הילד לביא מתגורר במושב עם הוריו ואחותו שירה. יש לו עיניים תכולות ושער זהוב אך למרות שהוריו קראו לו לביא, נוהגים לכנותו בכינוי שהעניקה לו דודתו "תותי שטותי מארץ הפלאות". לביא זכה לכינוי על שום מעשי המשובה הרבים שלו אשר אותם הוא מתמיד להסביר באופן שהוא יודע שהוריו יקבלו באהבה. כמו ילדים רבים, לביא יודע מה מותר ומה אסור לעשות, אבל לפעמים הוא חייב בכל זאת לנסות ולבדוק את הגבולות, וכשהוא עושה זאת הוא כבר מכיר את בני משפחתו היטב ויודע מה יוכל לומר להם כדי להפיג את כעסם.
הספר מנוקד וכתוב בחרוזים ושפתו פונה לילדי הגן בגובה העיניים. איוריה הצבעוניים של ליטל פאר עוטפים את המילים ומעניקים לספר אווירה מחויכת ונעימה המאפשרת לקוראים הצעירים לחוש את תוכן הספר גם אם אינם שולטים ברזי הקריאה. מתאים במיוחד לקריאה משותפת עם ההורים לפני השינה וכבסיס לדיון אודות התנהלותם של הילדים במצבים שונים והסיבות לכך.
הספר "תותי עושה שטויות" (הוצאת אוריון) נכתב בהשראת אחיינה לביא. "אני כותבת אפילו תוך כדי חלום ואני חולמת הרבה. כתיבה תמיד הייתה חלק בלתי נפרד מהמהות שלי גם בתחום האישי וגם המקצועי". מספרת מגנזי, אשת תוכן, רעיונאית ועיתונאית.
לדבריה, כשאמה נפטרה היא הבינה שהכתיבה היא גם כלי תרפויטי. "דרך הכתיבה יכולתי להוריד את מפלס ההצפה של הכאב כדי להמשיך לנשום. אני לא אומר את המשפט הקלישאתי המתבקש שהכתיבה עזרה לי להתחבר אליה, כי החיבור שלי אל אמא שלי הוא בלתי אמצעי וכמעט סימביוטי גם כשהיא כבר לא כאן", היא אומרת.
מהיכן שאבת את ההשראה לספר?
"ההשראה הגיעה סמוך ללכתה של אמי ומהרצון למצוא שמחה לצד הכאב שניקב את הלב. בשיחות חולין עם אחותי, אמו של לביא, היא ספרה לי על מעשי השובבות של לביא והאמירות המשעשעות שלו כשניסה להסביר לה מדוע עשה אותם. זאת הייתה, כך מסתבר, דרכו שלו, מעיניו של ילד רך בשנים, להתמודד גם עם העצב שלו".
מה המוטו שלך בכתיבה?
"אני מאמינה שכותב אמיתי יודע שהוא לא כותב כדי לרצות אחרים. אתה מעוניין שהטקסטים שלך יעוררו מחשבה, יובילו אולי לדיון. קראתי כתבה עם יהונתן גפן שציטט את הסופר האגדי, פרנסיס סקוט פיצג'רלד שאמר 'אם אתה לא רוצה לעצבן אף אחד, אל תכתוב'. אני כותבת לא מעט גם בנושאים פובליציסטיים, טקסטים שעלולים לעצבן, אז אני מכריזה פה: 'לא כולם חייבים לאהוב אותי, אני חיה עם זה לגמרי בשלום'".
שרון מגיעה ממשפחה ברוכת ילדים. יש לה עוד ארבע אחיות ואח, שהם לדבריה העוגן בחייה.
"אמא שלי יחידה בדורה הלכה לעולמה לפני כשבע וחצי שנים לאחר מאבק איתנים במחלת הסרטן ואבא שלי היקר יבדל"א, מנסה מאז לאסוף אותנו סביב הגרעין המשפחתי. זה לא פשוט, אבל כולנו עושים כמיטב יכולתנו. ה-DNA המשפחתי שלנו מורכב מהרבה דברים אבל לפני הכל יש בו שמחה וחוסן בסיסי ששומרים עלינו תמיד", אומרת שרון.
נשמע שיש בך הרבה ניגודים
"אני מלאת ניגודים. בכל התחומים. שבורה אך שלמה, הרבה שברים של הלב נאלצתי לאחות מחדש, אבל כל השברים האלו רק חזקו וחישלו אותי. ראית פעם כלי חרס שנשבר והדביקו אותו מחדש? בעיניי הוא יפה הרבה יותר ממצבו המקורי. הרי השריטות והשברים על העור והלב שלנו, עושים אותנו להרבה יותר מעניינים. למדתי היטב שכדי שהשמש תזרח במלוא עוצמתה צריך לראות גם את האופל.
"מצד אחד אני ממוקדת מטרה כמו ראש חץ, אבל מצד שני יכולה לחלום בהקיץ עד כדי כמעט התנתקות מהמציאות לרגעים. אני באוריינטציית ראש חץ עוד מבטן אמי. אמא שלי סיפרה לא אחת, שבחודשי ההיריון המתקדמים, תאומתי שכבה מעליי במאוזן ואני לעומתה כבר הייתי מוכנה עם הראש לעבר פתח היציאה. אני כל הזמן במצב 'היכון', דרוכה לכל מה שיבוא. אמנם היו דברים בחיים שתפסו אותי לא מוכנה, או שלא הערכתי נכון את עוצמת השפעתם ונפגעתי, אבל בסט ההגדרות שלי אני עם עיניים ב-360".
"משפט לחיים שאני חושבת שכדאי שכל אחד יאמץ מהספר 'אין מקום שהוא רחוק מדי', של ריצ'ארד באך- "השחף המגביה עוף הוא זה המרחיק ראות". השחף המדהים מכריכת הספר גם מקועקע כתזכורת עד על זרועי".
מה היה חשוב לך להעביר בספר?
"חשוב לי שהילדים יצחקו למשמע הסיפור, שידעו שמותר לעשות שטויות בתוך הגבולות, גם במצבים הכי רציניים בחיים. החיבור המופלא שנוצר בין הסיפור על ציר זמן של יום בחיי ילד ובין האיורים משובבי העיניים המיוחדים בצבעוניותם, יוצרים סיפור משעשע ומצחיק המאפשר לכל ילד להתחבר אליו מהחוויה האישית שלו, לצחוק, להרהר ולהישאר עם הזיכרון הנעים של הספר".
"הייתי שמחה אם אנשים לא היו מתנהלים תמיד על פי התגובות האוטומטיות שלהם", היא אומרת. "איבדנו את ההקשבה, את הדינמיקה של שיחת 'תן וקח', זה נראה לעיתים כמו 'שיח חרשים'. אני יכולה להיות בצד מסוים של המפה הפוליטית ועדיין לא להתלהם אוטומטית או לכתוב דברי התנגדות קשים אפילו עם נגיעות של הסתה, כלפי בעלי דעות אחרות משלי. אולי אני יכולה ללמוד משהו חדש דווקא ממי שאינו נמנה עם דעותיי? אולי הוא יכול לתרום לי משהו? למה לחסום מראש?".
"אם אני חושבת על זה, נראה לי שהתקשורת הבינאישית היא חלק מתהליך יצירה של כל יוצר. אם אתה פתוח וקשוב לעולם ולמה שקורה סביבך, אתה יכול למצוא השראה כמעט בכל דבר, החוכמה היא לא לתת לרגעי ההשראה האלו להתפזר, אלא לדעת לשזור אותם אל תוך הכתיבה שלך. וזה רלוונטי בכל סוג של כתיבה, בין אם זה שירה, ספר ילדים, טקסט שיווקי או קופירייטינג".
כמה מעסיק אותך נושא "חופש בתוך גבולות" בעולם הילדים?
"מעסיק מאוד. הנושא הזה חשוב להתייחסות במיוחד לאור האירועים המטורפים שאנחנו עדים להם במציאות היומיומית. בזכות הגבולות אתה נשמר, אתה נזהר מלייצר אנטגוניזם כלפי דרך או אמונות של אנשים אחרים. זה תלוי בחינוך, בבית הגידול בו צמחת. אני יכולה להיות חילונית גמורה ועדיין לא להתנער או להיבהל מכל מה שיש בו ניחוח של דת וזה טמון בבית בו גדלתי. בית שהתנהל בחילוניות יחסית אבל עם זיקה, הייתי חברה גם בתנועת נוער עד השירות הצבאי, מקום ששימש אף הוא כסוכן חברות משמעותי. כך שגדלתי עם מצפן בריא של ידיעה שאני לעולם לא אמצא את עצמי בקצוות הקיצוניים, או שאהיה חברה בכת, למשל. כשאתה גדל בניכור ובהתעלמות מאמונות שהם לא חלק מדרך חייך, אתה עלול למצוא את עצמך בסופו של דבר במדרון תלול לעבר תהום הקצוות המסוכנים של אותן אמונות בדיוק".
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל [email protected]
