"לא נפרדת מהלפיד החינוכי"

כתבה וצילמה ורדה טלמור

"יצאתי לגמלאות לפני שלוש שנים, אבל לא נפרדתי מהלפיד החינוכי שהאמנתי שצריך להמשיך ולהעביר אותו מדור לדור. בגלל שאנחנו חברה רב-תרבותית שמתבצרת מאחורי תיוגים גזעניים של בני עדות שונים, רציתי בעזרת הספר הזה להביא לסיום שיש בו אחווה. הספר מכוון מראש לילדים כיוון שזה דור העתיד והם הסיכוי לחברה מתוקנת ואני נושאת עיניים שהדור הצעיר ילך עם קודים אחרים של התנהגות", אומרת מושכל על ספרה 'ילדי החצר הגדולה' (הוצאת אופיר ביכורים, איורים יפהפיים של ליה קורץ), שיצא לאור לפני כשלושה חודשים, כשלוש שנים לאחר שספר השירה שכתבה, 'בנוף אישי' (הוצאת אופיר ביכורים), יצא לאור.
'ילדי החצר הגדולה' מהווה היסטוריה בזעיר אנפין של ראשון לציון כפי שהייתה לפני כ-80 שנה, שמשולבת בהיסטוריה של מדינת ישראל בהתהוותה. ספר מעניין שדרך קריאתו נלמדת ההיסטוריה של היישוב הישראלי. "יש פרטים ביוגרפים שאני חוויתי אותם מחוויה אישי שלי, שאספתי לתוך זה את המגמה של ילדים עולים חדשים שאני עבדתי איתם", אומרת מושכל. "הספר מתאר מסלול חיים של משפחה שירדה מן הארץ ועלתה חזרה, ששילמה מחיר גבוה בתקופת קליטתה מחדש עקב התיוג האידיאולוגי האדום שיוחס להם", אומרת היא ומתכוונת לקומוניזם. "זה מסלול של משפחה אחת, אבל היו כאלה רבות". ויש כאן סיפור בתוך הסיפור.

הוריה של אילנה מושכל עלו ארצה עוד לפני מלחמת העולם השנייה. אמה עלתה ארצה מפולין יחד עם הוריה בשנת 1932 ואביה הגיע ארצה עם עליית הנוער ב-1938, מגרמניה. השניים הכירו ונישאו פה בארץ וחיו בראשון לציון. כיוון ששניהם היו בעלי השקפת עולם קומוניסטית, לאחר הקמת המדינה בשנת 1948, החליטו להשאיר את הוריהם בארץ ולשוב לפולין "כדי ללמוד את השיטה הקומוניסטית'. ואז, בהגיעם לפולין, ירד מסך הברזל וגם עליהם ירדה ההבנה, שזה (הקומוניזם) לא מה שחשבו; שיש שם פיצול בין המעמדות ויש גם עוני. וכך עברו עשר שנים בהן לא ניתן להם לחזור לישראל". ושם, בפולין, נולדה אילנה מושכל.
אילנה מושכל, 68, עלתה ארצה עם אמה ואחותה בשנת 1956 והיא אז בת ארבע וחצי שנים. "זו לא הייתה עלייה לגאלית", היא אומרת ומכוונת לכך ששלטונות פולין העניקו להן אישור יציאה מהמדינה למשך שלושה חודשים. "האבא נשאר בפולין כבן ערובה לזה שאנחנו נחזור, ועלה ארצה שנה מאוחר יותר בהתערבותו של חבר הכנסת פרמינגר, שפנה לשלטונות פולין ודאג, מאחורי הקלעים, לשחרורו", היא מספרת, אבל לא, הן לא חזרו לפולין אלא התיישבו בראשון לציון.
בעוד שבפולין שמעה סיפורים על חולות הזהב של ראשון לציון, הרי שבהגיען למקום נחתה עליהם המציאות הקשה. "לא היה לנו בית, אז גרנו את הסבתא. לא הייתה עבודה ואזי אמה השתלבה בעבודה בחנות הנעלים שפתח הסבא כאן עם עלותו ארצה. "'נעלי ארליך' הייתה חנות הנעלים הראשונה בראשון לציון, ליד כיכר המייסדים שבסמוך לבית הכנסת הגדול ופעלה כ-38 שנים. החנות הייתה מקום מפגש לוותיקי העיר. כשמרים, אמי, חזר לראשון עם שתי בנותיה, אני ואחותי, כל העיר סערה כמו שהיא סערה כשהם עזבו את המקום". וגם אביה, שהיה מהנדס מכונות במקצועו, היא אומרת, נשאר ללא עבודה קבועה.
"ראשון הייתה אז, כשחזרנו מפולין, עיר משפחתית וותיקי העיר עדיין שמרו על קשר", היא מספרת, אך לצד הניסיון לקלוט אותם הרי שהחוויה שלה בגן הילדים הייתה שונה ולא נעימה לחלוטין. כיוון שלא ידעה עברית אלא פולנית בלבד, לא יכלה לתקשר עם ילדי הגן ואלה נהגו ללעוג ולקרוא לה בשם 'פוצ'ה-מאצ'ה', שם שליווה אותה מספר שנים גם אל תוך בית הספר. "הייתי חסרת אונים. הייתי עצובה מאוד", היא נזכרת באותם ימים. "הספר מספר את הסיפור שלי עם מחשבה שיגיע למדף הספרים של ילדים וימנף אותם מבחינה ערכית לקבלת האחר והשונה", היא אומרת.

44 שנים, היא אומרת, עבדה בהוראה, תחילה בלימוד אמנות. למדה ב'דוב הוז' היא אומרת ומכוונת ל'בית צעירות מזרחי' ששימש כפנימייה ובית ספר לבנות דתיות עד שנת 1977 ולאחר מכן כמכללה למורות. "אחר כך השתלמתי בחינוך מיוחד ב'מרכז השתלמויות מורים' ועבדתי עם ילדים בעלי נזק מוחי מזערי. עבדתי כמחנכת של כיתה של חינוך מיוחד. לימדתי חינוך מיוחד מהגיל הרך ואחר כך עברתי לחינוך רגיל. מה הנביט אצלי את הצורך לכתוב את הספר הזה? כשלימדתי שוב ושוב נוכחתי בתופעה שחזרה על עצמה, שכאשר דלת הכיתה נפתחה ובפתח עמד תלמיד חדש, ובעיקר עולה חדש, מייד הוחלפו מבטים בין הילדים עם זיק של ציניות כזאת ושם ראיתי איך חומת הניכור צומחת. אנחנו חברה שקולטת עלייה; אנחנו חברה שנבנית על עלייה. צריכים לדעת לקלוט! כאשר אני מדברת על ילד שהוא חריג בכיתה, אני מרחיבה את היריעה ורואה את הילד הדיסלקטי, את הנכה, את לקוי הלמידה וגם את הילד החדש בכיתה ומוצאת, שהחינוך לערכים מתחיל בנקודה הזאת".