חמישה חודשי מאסר על תנאי

רונן דמארי

 

מגזר הדין עולה כי הנאשמת בתקופה הרלבנטית כאחות סיעודית במרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב. במקום הייתה מאושפזת, אותה עת הנפגעת שהייתה בת 50 באותה העת. היא הייתה מאושפזת במקום מזה שנים רבות וסבלה, בין היתר, מבעיה רפואית שמנעה ממנה לשתות שתיית יתר. כמו כן סבלה הנפגעת ממחלת נפש ולא יכולה הייתה לדאוג באופן מלא לענייניה.

בחודש אוקטובר 2016 אכלה הנפגעת בחדר האוכל שבמקום. הנאשמת, נכחה אף היא בחדר האוכל. הנפגעת ניגשה למתקן מים שעמד בפינת חדר האוכל, על מנת לשתות. הנאשמת הבחינה בה ומשכה בחוזקה בכתפה של הנפגעת באמצעות שתי ידיה, ודחפה את הנפגעת לכיוון מרכז החדר. בעקבות זאת, נהדפה הנפגעת מספר מטרים, מעדה על גבי כיסא ונפלה לרצפה.

בהמשך הדברים, ובעוד הנפגעת שרועה על הרצפה, עמדה הנאשמת לידה, בשילוב ידיים, והתבוננה בנפגעת באדישות ומבלי להציע לה עזרה. הנפגעת ניסתה לקום על רגליה בסיועו של אח אחר במרכז, אך לא הצליחה לעשות כן ורק לאחר מכן סייעו הנאשמת ומדריך נוסף לנפגעת לשבת על כיסא. בעקבות הנפילה המתוארת לעיל, נגרם לנפגעת מכאוב ברגלה השמאלית והיא התקשתה לעמוד.

בפתח טיעוניה לעונש הגישה המאשימה את דיסק מצלמות האבטחה מיום האירוע , המתעדות את האירוע וביקשה כי ביהמ"ש יצפה בדיסק זה, טרם גזירת הדין.

התביעה ציינה כי היא ערה לכך שעבודתו של העובד הסיעודי אינה קלה כלל ועיקר ובוודאי שהיא אינה כזו, כאשר מדובר באוכלוסייה הסובלת ממחלת נפש, אולם אין בכך כדי להוות הצדקה למעשים פליליים. יתירה מכך, טענה המאשימה, דווקא מאלה העובדים עם אוכלוסיות מוחלשות נדרשת התנהגות אחרת.

התביעה הדגישה את התנהגותה של הנאשמת לאחר מעשה האלימות. לטעמה, האדישות וקור הרוח שהפגינה הנאשמת מלמדים על היסוד הנפשי שבהתנהגותה ויש בהם לחומרה.

עוד ציינה התביעה כי היא ערה לכך שקיימת אפשרות כי לאחר הרשעתה בדין של הנאשמת תשלול נציבות שירות המדינה מהנאשמת את האפשרות לעסוק במקצועה כעובדת מדינה באופן קבוע. אולם חרף זאת, סבורה התביעה כי האירוע בו עסקינן על נסיבותיו הכוללות מחייב את הרשעתה של הנאשמת ואינו יכול להסתיים בביטולה.

התביעה עתרה, כאמור, להטיל על הנאשמת עונש מאסר מותנה. עוד עתרה לחייבה בפיצוי.

 

"אירוע בודד וחריג"

מנגד, בא כוחה של הנאשמת הדגיש כי הנאשמת שימשה כאחות במרכז לבריאות הנפש עד האירוע במשך כ-25 שנים ומדובר באירוע בודד וחריג להתנהלותה של הנאשמת. הוא הוסיף כי מטרתה של הנאשמת הייתה להרחיק את הנפגעת  ממתקן השתייה, על מנת שלא תסכן את חייה.

לטענתו של ב"כ הנאשמת, הנאשמת משכה בכתפה של הנפגעת בחוזקה וזו החליקה, ככל הנראה משום שהמקום בסמוך למתקן המים הוא רטוב ולאחר שנפלה לרצפה נכנסה להתקף פסיכוטי ועל פי ההנחיות, אסור לגעת באדם שמצוי בהתקף פסיכוטי.

נשיאת בית המשפט השופטת עינת רון קבעה בגזר הדין: " הנפגעת הייתה מוטלת על הקרקע, והגם שהסרטון הוא ללא קול, ניכר היה כי היא מבקשת סיוע ואינה יכולה לקום מן הרצפה. ניכרים ניסיונות שלה לעשות כן, אך היא לא הצליחה בכך.

הנאשמת עמדה כל אותה עת בצד, בסמוך כשידיה שלובות והביטה בה ולא עושה דבר. לא ניכר כלל ועיקר כי הנפגעת הייתה שרויה בהתקף פסיכוטי. בעניין זה, יודגש כי עובדה זו גם לא נזכרה כלל ועיקר בכתב האישום ועל כן ממילא אין לייחס לטענה זו של ב"כ הנאשמת כל משקל, אלא שכאמור, אף מראה העיניים אינו מעיד על כך.

שוב ושוב ניסתה הנפגעת לקום ממקומה ללא הצלחה ואף אדם נוסף שכביכול ניגש אליה וניסה לעזור, לא עשה כן ממש ואף כאשר הביא לה כוס שתיה, הניח אותה במכוון במרחק ממנה והורה לה ליטול אותה והכל כשהיא שרועה על הקרקע ואינה יכולה לקום. סוף דבר ניגש מאן דהוא אל הנפגעת וניסה להקימה ורק אז סייעה בעדם הנאשמת. אפילו רציתי לשקול ברצינות את הטענה בדבר התקף פסיכוטי, כיצד תסביר הנאשמת את העובדה כי התקף זה חלף לו כלעומת שבא, לאחר דקות ספורות? ואז ניתן היה לגשת אל הנפגעת? כפי שציינתי מחזה זה היה קשה לצפייה. מעבר לאלימות שננקטה כלפי הנפגעת, היה ביחס אליה לאחר מכן משום ביזוי והשפלה".

עוד הוסיפה השופטת: "שומה על בתי המשפט להגן על מטופלים באשר הם, ובמיוחד אמורים הדברים משמדובר במטופלים מעין אלה שהם חסרי ישע ואונים ואין ביכולתם להגן על עצמם, לא מן ההיבט הפיזי ולא מן ההיבט הנפשי.

אין צריך לומר ששומה על המטפלים במטופלים כאלה לנקוט משנה זהירות ביחס אליהם ובטיפול בהם, על אף כל הקשיים הגלומים בטיפול כזה".

עם זאת ציינה השופטת כי היא שקלה לקולא את הודאתה של הנאשמת, את נטילת האחריות ואת הבעת החרטה, כמו גם את תפקודה לאורך שנים רבות טרם האירוע וגם לאחריו.

בסופו של דבר היא גזרה על הנאשמת עונש של חמישה חודשי מאסר על תנאי שיופעל במידה ותעבור עבירת אלימות בשלוש השנים הקרובות. בשל העובדה שהנפגעת נפטרה, לא מצאה השופטת לחייב את הנאשמת בתשלום פיצויים.