ישבתי מול שתי הנשים הללו והרגשתי מעט חוסר אונים. יכולתי להבין את הבעיה, אבל לא הייתי בטוח שבכוחי לעזור להן. אפילו נעמי תיארה את אמה והחבר שלה כאנשים "עתיקים", וכשאתה מתעסק עם כאלה, אל תצפה שהם יעשו את מה שנורמטיבי כיום, אלא יפעלו בדרך הישנה. נראה היה לי שזה מה שידפוק את המקרה הזה. העובדה שהם עשו את זה כמו שעשו פעם.
היורשת
תכיר, זאת אמא שלי, היא בעצם "היורשת" הציגה בפני נעמי את אמה בת התשעים. הסיפור המשפחתי שלהם לא היה חריג במיוחד. אביה נפטר כשהייתה צעירה מאד ועד מהרה נכנסה אמה לזוגיות חדשה אשר החזיקה מעמד ארבעים שנה. הם מעולם לא נישאו והיו ידועים בציבור. לא היה להם ילדים משותפים. נעמי הייתה בת יחידה, ולזאב, אביה החורג, היו שלושה ילדים מנישואיו הקודמים.
ניסיתי לדבר מעט עם האם, אולם נעמי הסיטה את תשומת ליבי בחזרה "זה לא יעזור. היא מאד חולה ולא במיטבה" הסבירה. נעמי התכוונה שמראה החיצוני של האם לא יבלבל אותי. היא נראית עצמאית ומתפקדת, אבל קוגנטיבית היא כבר לא עצמה. הזכרון שלה בוגד בה, ולא תמיד מדברת לענין.
"אנשים טובים"
נעמי תיארה את החיים המשותפים בביתה החדש בת"א כמעולים. היא קיבלה מהר מאד את אביה החורג, והקשר שלה עם אחיה החורגים התחזקו והשתבחו. "הם אנשים טובים ותומכים" תיארה. בינתיים כולם גדלו, התחתנו והקימו משפחות משלהם. מעולם היא לא הרגישה קיפוח או מרירות כלשהיא, והכל היה רגיל וטוב, עד ליום שזאב נפטר.
זה פעם ראשונה שנעמי הרגישה ריחוק מהם. היא האמינה באותה עת שזאת תגובתם הטבעית למות אביהם, אבל לאחר מכן הדברים החלו להיות מוזרים. היא לא ידעה אם היא יכולה לסמוך על דבריה של אמה בגלל מצבה, אך זה קרה אחר השבעה כשאמה סיפרה לה ששלושת האחים הגיעו לבקר אותה, והחלו לחפש משהו בבית. בהזדמנות אחרת, נעמי פנתה אל אחד האחים ואמרה לו שהיא מכירה עורך דין טוב בשביל להסדיר את ענייני הצוואה. האח הסכים עקרונית אבל משך את הזמן. קרו כמובן דברים נוספים, והתקשורת בינה לבין האחים החלה להתמוסס. בשלב כלשהוא החליטה לקחת על עצמה את הטיפול בירושה. היא פנתה אל אמה ושאלה אותה היכן הצוואה. היא ידעה רק להגיד שזה בשידה בבית. נעמי חיפשה וחיפשה ולא מצאה. היא לא רצתה בכלל לשקול את האפשרות שאחיה הגיעו בשעתו והעלימו אותה, אך ככל שלא מצאה התחילה לעכל את המצב, ולהבין מדוע פתאום יש כזה ניכור ביניהם.
בר המצווה
היא לא ידעה בדיוק מה רשום בצוואה, רק זכרה שזאב השאיר לאמה את הבית ואת הכספים חילק לכל לילדיו. אם הצוואה תיעלם, זה אמנם לא ינשל את אמה, אבל הנתח לילדיו יהיה גדול יותר. היא לא האמינה שאחיה מסוגלים להיות פתאום כאלה תאבי בצע. היא לא הכירה אותם ככאלה. היא ניסתה לפנות אל אחד האחים, וזה היתמם. הוא גם אמר שהוא לא יודע בדיוק מה אביו רשם באותה צוואה, כי הוא לא ראה אותה מעולם.
אמה זכרה את התאריך המדוייק שבו הצוואה נרשמה. באותו ערב היה בר מצווה לאחד הנכדים, והיא זוכרת את הבוקר שהוא לקח מונית וחזר בצהרים עם מסמך חתום. היא לא ייחסה לזה חשיבות כלשהיא. זה מעולם לא העסיק אותה. נעמי פנתה לרשם לענייני הירושה כדי לבדוק האם בכל זאת זאב או עוה"ד שלו הפקיד את הצוואה כמקובל, אך כמו שתיארה לעצמה, זה לא קרה. הם שמרו אותה בדרך הישנה, דחפו אותה לשידה. מה שכן קרה, ונודע לה רק שם, שאחיה כבר הגישו בקשה לקיום צו ירושה. הם ביקשו שיחלקו את הרכוש לפי חוק הירושה ולא לפי צוואה כלשהיא.
מילת מפתח
היא פנתה אלי שאעזור לה למצוא את הצוואה. חשבנו על אפשרות להוציא פירוט שיחות על הטלפון בביתם ולהתחקות אחר טלפונים שנעשו בתקופת הצוואה, אולי זה יחשוף את משרד עורכי הדין אליו ניגש זאב. הבעיה היתה שזה קרה כ"כ מזמן ובזק לא יכלו לספק את השירות הזה. שקלתי לבצע חקירת רקע אשר אולי תחשוף קשר לעו"ד כלשהוא, אך זאב לא היה עצמאי ולא היו לו הסתבכויות שהצדיקו יעוץ משפטי מעולם. זה הגיע מהר מאד למין מבוי סתום עד שהאם פצתה את הפה "ביום של הבר מצווה. אני זוכרת טוב" אמרה "היה בר מצווה. נסע לעיגול. היה בעיגול". נעמי הכינה אותי מראש שאמה זורקת מדי פעם משפטים סתמיים לאויר, והיא לא תמיד מבינה את המשמעות שלהם. זה לא פעם ראשונה שהיא השתמשה במונח הזה, העיגול, אבל לא היה לה מושג מה כוונתה.
כשאתה חוקר שטח שנים רבות, אתה מתחיל להכיר מונחים חדשים, שלא היית יכול ללמוד אותם בשום מקום. שמות שידועים רק למקומיים. "אני שמעתי כבר את המושג הזה" הערתי "זאת כיכר כלשהיא". פישפשתי בזכרוני וניסיתי להתכוונן איפה שמעתי את זה. רק לאחר כמה דקות הבזיק לי "בת ים. זאת הכיכר הראשית של בת ים. איפה שהמצבה. הם קוראים לזה העיגול". אם אני צודק הרי שמילה אחת בלבד הפרידה בין יאוש לתקווה.
למחרת בבוקר נסעתי אל המקום. מהסתכלות מחודשת על הסביבה, מצאתי שם הרבה בנייני משרדים, משמע גם הרבה עורכי דין. ידעתי שכל מה שצריך לקרות זה לכתת רגליים. מיפיתי את השכונה, ועברתי בנין אחרי בנין. בכל אחד מהם חיפשתי עורך דין, וכשמצאתי פשוט שאלתי. האם הכירו את זאב ? האם הם עוסקים בהכנת צוואות ? כשלא הכירו שאלתי גם האם הם מכירים עורכי דין שכבר עזבו את העיגול. אחרי שעות רבות נסעתי משם ישירות לביתה של נעמי. "תראי מה מצאתי" שלפתי בחיוך את העתק הצוואה שהעו"ד צילם לי "נראה שהגיעה הזמן לעשות קצת צדק במשפחה".
הכותב הינו סאם זיברט, חוקר פרטי ובעליו של "סייט חקירות" 03-5322520. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים. הנפשות ופרטים נוספים שונו למניעת זיהוי הלקוחות.
