על מכירת דירה וקטנוניות

רונן דמארי

לטענת התובעים, הנתבע רכש את זכויותיהם בדירה אשר הייתה בבעלותם כאשר בהתאם להסכם המכר הדירה הייתה אמורה להימסר ביום 31.5.2018. בין הצדדים נחתם במקביל גם הסכם לרכישת תכולת הדירה בבית בסך 85,000 ₪. במסגרת הסכם התכולה הוסכם בין הצדדים כי ככל שהדירה תימסר לחזקת הנתבע לפני ה- 31.5.2018 ישלם הנתבע לתובעים תוספת מחיר של 5,000 ₪. לטענת התובעים, ערב פינוי הדירה ביום 29.5.2018, הודיע הנתבע לתובעים כי הוא יכול לקחת את המפתח רק בשעות הצהריים, בהתאם לכך הובהר לנתבע כי לא ניתן להעביר את הדירה בשעה הזו אלא רק לאחר סיום ההובלה בשעות הערב. ביום ההובלה, 30.5.2018, בשעה 17:00 נתבקש הנתבע להגיע לקחת את המפתח ולקבל לחזקתו את הדירה, אולם הנתבע לא ענה לשיחות התובעים או להודעותיהם והשיב רק בשעה 20:00 כי יוכל להגיע לדירה רק ביום 31.5.2018. לטענתם, למחרת היום נפגש התובע עם הנתבע ומסר לו את המפתח אלא שאז סירב לשלם את תוספת התשלום ומכאן תביעה זו. לטענת התובעים, הם נאלצו לקחת ימי חופש וכן לשכור שירות עורך דין להגשת התביעה ועל הנתבע לשאת גם בעלויות אלה.

הנתבע מצדו מכחיש את המיוחס לו בכתב התביעה. לטענתו, בין הצדדים נחתם הסכם למכירת חלק מתכולת הדירה כאשר, בהתאם להסכמות וההבנות שהיו בין הצדדים הרי ככל שהיו מפנים התובעים את הדירה חודש קודם (עד סוף אפריל 2018) יהיו זכאים הם לדמי הקדמה בסך של 5,000 ₪. לטענת הנתבע סכום ה- 5,000 ₪ נקבע כמשקף עלות שכר דירה חודשי וממילא מהווה את הכדאיות הכלכלית מבחינתו בגין פינוי מוקדם. אלא, שבפועל, לטענת הנתבע, ביצעו התובעים "תרגיל" ובסעיף 5 לאותו הסכם הושמטה המילה "חודש", ולמעשה נוכח השמטת מילה זו הרי שבהתאם ההסכם שנחתם בפועל יהיו זכאים התובעים לדמי הקדמה גם אם הפינוי יעשה בתוך התקופה של החודש. לטענת הנתבע ביום 1.5.2018, כאשר לשיטתו כבר לא היה משמעות לסעיף ההקדמה, הודיעו התובעים כי מבקשים להקדים את המסירה ביום אחד בלבד ומצפים לתשלום התוספת והכניסו תיקון לחוזה תוך, שלטענתו, מנצלים לרעה את טעות הסופר שנפלה בחוזה המקורי ותוך בניסיון להרוויח כספים על חשבונו כאשר נהיר וברור מבחינתו כי אין בכך שום טעם כלכלי עבורו בשלב זה כאשר אין הוא מקבל את הדירה חודש קודם. עוד טען הנתבע, כי התובעים חתמו על מסמכים בהם מאשרים כי קיבלו את כל תמורה מכירת הדירה והתכולה וממילא כי זו עדות לכך שהבינו כי אינם זכאים לתשלום בגין הקדמה בת יום אחד בגין מסירת הנכס. מכל מקום, טען הנתבע כי היה מוכן ללכת לקראת התובעים והכיר במשמעות חתימתו על ההסכם אלא שאז דרשה התובעת כי המסירה תתקיים בשעה הנוחה לה בלבד וזאת מבלי שהתחשבה כלל בלוחות הזמנים ונוחיותו של הנתבע אשר הבהיר לה מראש כי לא יוכל לקבל את הדירה לאחר השעה 12:00 שכן אז קבועים לו עניינים אחרים וזו בחרה להתעלם ולבצע את המסירה כשנוח לה.

התביעה נדחתה

הרשמת הבכירה דליה אסטרייכר החליטה לדחות את התביעה. בפסק הדין היא קבעה בין היתר: "לא הייתה מחלוקת כי בפועל הדירה נמסרה לתובעים ביום 31.5.2018. אני מקבלת את טענת הנתבע כי ככל הנראה נפלה טעות סופר בחתימת הסכם התכולה וממילא הושמטה המילה "חודש" לפני ה- 31.5.2018 שכן גם הסכום עליו הסכימו הצדדים לצרכי ההקדמה שעמד על סך 5,000 ₪ משקף שכר דירה חודשי וממילא ככל שהדירה תימסר יום קודם הרי שאין בכך טעם כלכלי עבור הנתבע.

משעה שביקשו התובעים למסור את הדירה בדקה ה- 90, היה עליהם ליידע ולתאם מבעוד מועד את יום ושעת המסירה עם הנתבע תוך התחשבות בסדר יומו ומסלול חייו ויכולתו להתפנות למסירה, שכן הוא כצד סביר לחוזה לא נדרש להיות דרוך בכל עת ולעצור את מסלול חייו".

עוד נאמר בפסק הדין: "קראתי את תכתובות התיאום בין הצדדים עובר למועד המסירה, מהן עולה כי התובעת העמידה את הנתבע בפני עובדה מוגמרת כי הדירה תוכל להימסר רק בשעות הערב וממילא לא לפני כן, בעוד הנתבע מבהיר כי יוכל לקבלה רק עד השעה 12:00 ולא יהיה זמין לאחר מכן. בהינתן, כאמור, כי התובעים המתינו עד לדקה ה- 90 לביצוע המסירה, היה עליהם לגלות גמישות כלפי הנתבע לא פחות מציפייתם לגמישות מצדו".

סוף דבר נקבע כי בני הזוג התובעים אינם זכאים לדמי הקדמה שדרשו, אולם בנסיבות העניין החליט בית המשפט שלא לפסוק צו להוצאות.