דף הבית / חדשות העיר ראשי / "אין לי מדינה אחרת"

"אין לי מדינה אחרת"

רונן דמארי

מחאת יוצאי אתיופיה הסעירה את המדינה בשבוע שעבר ונראה כי פתחה מחדש פצעים עמוקים בקרב לא מעט צעירים וצעירות מבני הקהילה. הפעילה החברתית וחברת מועצת העיר לשעבר, הבטם מקונן, מתארת השבוע ל"גל גפן" את האירועים הקשים מנקודת מבטה: "אני מרגישה זוועה, מרגישה מפורקת. זה לא פשוט, זה לא קל. בניתי את החיים המקצועיים והמשפחתיים שלי בישראל והרגשתי שבעצם מתערערת היציבות והביטחון באופן כללי. המציאות לא פשוטה".


  יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "גל גפן" Joffe.dana@gmail.com


 

-מה דעתך על האלימות בה נקטו חלק מהצעירים והתגובות שהגיעו בעקבותיה?

"אני אגיד לך את האמת, אני מאוד הופתעתי. מצד שני אני שמחה לשמוע את הקול האמיתי ולא את הצביעות של החברה, להגיד את האמת בפרצוף. אל תגידו 'אתם נחמדים, אתם טובים' אלא עדיף לשמוע את האמת. חשוב לי להבהיר שאני נגד אלימות, גם כשהייתי שם בצמתים עמדתי מול הצעירים ואמרתי 'לא לאלימות'. השתתפתי במחאות ומנעתי אלימות. זו לא דרכנו, זו לא תרבותנו, ולא תרבות אבותינו, אבל זה יצא מכלל שליטה. המחאה היא מוצדקת, אבל הדרך שאליו המצב הגיע הוא לא פשוט ולא קל. זה מזעזע ומפחיד".

 

מקונן היא אולי הדוגמא הטובה ביותר להשתלבות של העדה בישראל: היא בוגרת תואר ראשון במדעי המדינה ולימודי א"י ובוגרת תואר שני לייעוץ ארגוני ומינהל עסקים. היא עובדת כאשת חינוך בעיריית אשדוד, אולם למרות זאת ישנם רגעים שבהם היא מרגישה תחושת זרות מעיקה: "מאז 1984 אני בארץ, בשנת 1985 אבא שלי הפגין מול משרד הדתות בירושלים, אני הולכת למחאות כל הזמן ומביעה את המחאה החברתית שלי, אבל בפעם הראשונה שאני פחדתי זה היה בקריית חיים ביום ראשון שעבר. אני אומרת לך, אני פחדתי כי ראיתי את הכעס ואת התסכול. ראיתי שהכל יצא מכלל שליטה וזה היה מפחיד. שאלתי את עצמי איפה אנחנו כחברה טעינו, מה קרה לנו? למה נער שנולד בארץ צריך להרגיש תסכול וכעס ברמה כזו? מה לא נעשה נכון? למה אנחנו אדישים כחברה? האם זו לא המלחמה של כל החברה? למה אתם ואנחנו? עד מתי נער בן הקהילה ברמת אליהו לא יכול להסתובב בשכונה בלילה ולהרגיש בטוח. הטריד אותי כשאחת הנערות עמדה מול השוטר ואמרה לו 'אם יקרה לי משהו למי אני אתקשר? אני איבדתי אמון, אני לא מאמינה לך'. נערה זועקת את זה מול תחנת המשטרה בראשון לציון. אני נמצאת בתסכול מאוד מאוד עמוק ויתרה מזו, החברה הישראלית לא מבינה שסולומון טקה ז"ל זה היה טריגר, זה תסכול של שנים שהחברה מתעלמת לא מתוך רוע, אלא מתוך קושי להתמודד. איפה שהוא יש פטרוניות, אנחנו נתפסים כרגשיים, כלא מקצועיים, אל תתייפייפו לי, בואו נקרא לבני הנוער בשמם נאסוף את הצעירים ונשמע מה יש להם לומר. הבעיה היא לא במטה, אלא בשוטרים שפוגשים את הנערים".

 

-יש ברמת אליהו נערים יוצאי אתיופיה שחוששים ממפגש עם המשטרה?

"לגמרי, אני מתנדבת בקבוצה של אמהות שנקראת 'אמהות על המשמר', פעם בשבוע אנחנו מגיעות לגן מנשה פותחות בונה (קפה על פי מסורת אתיופיה –ר.ד) ומדברות עם בני נוער והם אומרים לנו שהם חוששים מהמשטרה. התעמתנו לא מעט פיזית עם השוטרים. כן, בני נוער מפחדים בשכונה ובעיר. הם מרגישים בחזקת אשמים אם הם הולכים עם פלאפון יקר או אופניים חשמליים יקרים, יגידו להם 'בטח גנבת בוא תזדהה'. מול זה, מה אנחנו יכולים לעשות? אחד הצעירים בן 24 אמר לי את זוכרת את המכות בשכונה? חייל בסיירת אגוז, החוויה שלו מהשכונה זה המכות שהוא קיבל ליד הבית שלו? אם יש ששה ילדים בבית והדירה קטנה, מה הוא יכול לעשות שם חוץ מלשבת עם החברים שלו למטה? את זה החברה לא יודעת. כשנער יירד למטה, יעשו עליו חיפוש. צעיר שעלה מחבר העמים סיפר לי שהוא מכר סמים למישהו, הוא עלה הביתה ובמקרה יצא בחור אתיופי מחדר המדרגות והתעללו בו. הצעיר הזה לא היה שותף ולא היה קשור לזה, אבל כיסחו אותו במכות ולקחו אותו למעצר".

 

-מה הסיבה לדעתך שיש באופן יחסי כמות גדולה של תיקים פליליים לצעירים יוצאי אתיופיה?

"הם מתוסכלים, הם כאובים. אני לא מצדיקה עבריינות, אני לא אומרת שכל בני הנוער הם טלית שכולה תכלת, יש ויש, אבל הכמות היא כפולה ומכופלת בגלל שיטור יתר. אם ברמת אליהו יש שתי ניידות בשכונה באופן קבוע בניגוד לשכונות אחרות, הנפיצות מאוד גבוהה. יש שנאה של צעירים והם בכוונה מתגרים, הם מגיעים למצב שאין להם מה להפסיד. להרבה בני נוער כבר אין חלומות, יש צעירים שאני בספק אם ירצו להתגייס. הבת שלי בת 21 למדה בגימנסיה הריאלית, תלמידה מצטיינת, עכשיו היא עתודאית בבית ספר לרפואה, לומדת רוקחות. הבת שלי הולכת לשרת את המדינה עשר שנים ואתה שומע את הכאב של החברים שלה, אתה שומע את השיח. פעם ראשונה שהרגשתי שהבת שלי לא מוגנת לא מגזענות ולא מאלימות והכל התערער".

 

-את באופן אישי מרגישה גזענות בחברה הישראלית?

"לצערי חד משמעית כן. יחד עם זאת אין לי מדינה אחרת, זה המקום שלי אני לא מבקשת מאף אחד אישור לחיות פה, זה הבית שלי לטוב ולרע נחפש ביחד פתרונות.

כואב לי לשמוע את האבא של סולומון שחיבקתי אותו והוא אמר לי שהבן שלי נהרג מהכדור שהיה אמור להגן עליו. נקדש את ערך החיים לשני הכיוונים. צריך לחזור לשפיות".

 

-מה לדעתך צריך לקרות?

"שיח, לקיחת אחריות משני הכיוונים לא רק מהמדינה, גם בני הקהילה צריכים לקחת אחריות ולמצוא את הפתרון ולא את הפילוג. אפשר להיכנס לשיח עמוק, לבנות שיח גם עם צעירים בשנות העשרים, לעשות מרחב ציבורי שיהיה אפשר להגיע כמה שניתן ולבנות את האמון מחדש, להגיד כן לפתיחות, לא נגיע לשום מקום עם אלימות".

 

צילום: פרטי
צילום: פרטי
צילום: פרטי
צילום: פרטי
הבטם מקונן בפגנה צילום אורי מקונן
הבטם מקונן בפגנה צילום אורי מקונן

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל joffe.dana@gmail.com

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אולי יעניין אותך גם:

אורן רפאל. צילום: יעל אורבך

מעצב השיער אורן רפאל: "לא נתתי לאף אחד לעמוד בדרכי"