כבר עתה ראוי לציין כי עצם העובדה שהורה מוגדר כהורה משמורן אינה מקנה לו בשום צורה את הזכות להחליט על מעבר מקום מגורים על דעת עצמו וכיום רשויות החינוך השונות מקפידות על כך משמעותית יותר מאשר בעבר.
כמובן שהדבר אינו אומר שהורה אינו רשאי לעבור מקום מגורים. בהחלט מותר לו לעבור מקום מגורים אבל עליו לעשות זאת בתיאום מלא עם ההורה השני או לכל הפחות עם קבלת אישור מבית משפט לענייני משפחה אשר במקום מגוריו.
אם הורה משמורן מעתיק את מקום מגוריו, בית המשפט עשוי לדון מחדש בחלוקת זמני השהות ובחלוקת המשמורת לאור המצב החדש, ובמקרים מסוימים אף למנוע מהורה פרוד לעבור דירה עם ילדו הקטין
לעתים עשוי בית המשפט למנוע מעבר דירה גם של ההורה הלא-משמורן, אם מעבר כזה עשוי לפגוע בטובת הילד. ייעוץ מקדים על ידי עו"ד דיני משפחה יכול להיות קריטי ולמנוע טעויות הרות אסון.
הורה פרוד או גרוש, כמו כל אדם, זכאי לבחור באופן חופשי את מקום מגוריו. ואולם, מכיוון שלמעבר דירה של הורה פרוד יש השלכות על יחסיו של הילד עם ההורה השני, חלות עליו מגבלות מיוחדות.
הורה פרוד או גרוש שמעוניין לעבור דירה צריך להתייעץ עם ההורה השני ולקבל את הסכמתו. המגבלה של מעבר מקום מגורים עם ילד חלה גם על ההורה המשמורן וגם על הורה שאינו משמורן ובכל מקרה עצם ההגדרה של הורה כמשמורן אינה מקנה לו עדיפות על פני ההורה השני.
העיקרון שמנחה את בית המשפט הוא טובת הילד.
כך למשל אישה שילדיה נמצאים במשמורת אצלה, ביקשה לעבור מעיר אחת לעיר אחרת. מעבר כזה עשוי לגרום לילדים להחליף בית ספר, או להשפיע על טיב הקשר עם האב. האב פנה לבית המשפט לענייני משפחה, שהורה לאם להימנע מהמעבר.
בפסק דינו קבע עבוד השופט ניצן סלמן כי:
הפרמטרים שנקבעו על ידי כבוד השופט סילמן למעבר מקום מגורים הורים גרושים היו כך:
במסגרת טובת הקטין, יש לקחת בחשבון גםאת רווחת הוריו.
מטבע הדברים, כאשר אמו של הקטין תזכה, לשקם חייה בהיבט הזוגי, וירווח לה, ירווח בצד זאת לקטין, רווחתה הנפשית של אמו משפיעה על רווחתו שלו. יחד עם זאת, גם רווחתו האישית של אביו הנה פרמטר בטובתו של הקטין – הקרבה, הסדירות, והקביעות. בצד כל אלו – יש להביא בחשבון את הסביבה, מערכת החינוך, וגורמי הטיפול בקטין. כל קטין באשר הוא – זקוק ליציבות; כל קטין נקשר לסביבת מגוריו, סביבת חינוכו וחבריו. אמנם, כהורים ( יחד ), נתונה הזכות לשנות סביבה זו, אך גם כשהורים פועלים לשינוי כאמור, שמים הם לנגד עיניהם פגיעה אפשרית בקטין, תועלת מול נזק. ב. מקל וחומר אמורים הדברים עת מדובר בילדים שהינם קורבנות של הליך גירושין קשה. ילדים אלו חווים הליך שבספרות הפסיכולוגית הוגדר כדומה לאבל במשפחה. לא זו אף זו – במסגרת סכסוך כזה, מוטלים על כתפי הקטין לא אחת – "משימות" ליטול צד כזה או אחר, להחליט עבור ההורים ולהיות שופר לקולם. ג.משימות אלו, אחריות זו, לכתפיו הצנומות של ד' בו עסקינן, היו כבדות מנשוא. הסכסוך, הויכוח, הצורך "לנצח", הכניע את נפשו של ד', וגרם להתדרדרות. חירות התנועה, זכות השיקום, הזכות לקבוע גורל קטין – כל אלו זכויות הוריות; אלו מתגמדות למול טובתו של ד'. כאשר מביאים אנו, כהורים, ילדים לעולם, "מוותרים" אנו על זכויות רבות – נשללת מאיתנו פרטיות, חופש מסויים, שלווה מסויימת, וזוכים אנו בהנאות רבות; הויתור הינו מודע, כחלק מאחריותנו ההורית, יכולת השיקום, וניהול החיים לא נשללים אוטומטית, אלא שכפופים הם לטובת הקטין כדי לשנות את המצב הקיים עבור הקטין, לזכות ב"חירות" השיקום, היה על האם להראות, כי זו טובת הקטין, וכי מצבו מאפשר זאת; על האם להראות כי המעבר אפשרי ויביא יותר תועלת מנזק. סבור אני, כי נטל זה לא הורם.".
טובת קטינים הינה ערך עליון בשיטה. היא ערך עליון במוסר, וערך עליון במשפט הטבע. גורל הצאצאים וטובתם, הוא המבטיח המשך הקיום. הקריאה הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי, מטעימה כי קטינים העיקר, ולא חירות הפרט. איני יכול לקבל הגישה, כי חופש התנועה, וזכות שיקום ההורה, דוחקת טובת קטינים. הגישה לפיה יש להתיר מעבר/הגירה ורק אחר כך לשקול שיקולי משמורת וטובת קטינים, כמוה כהפיכת עיקרון על, ל"מושג שיש להתחשב בו". ברי כי קיימת קורלציה בין טובת המשמורן ובין טובת הקטין, אך לטעמי- סדר השיקולים הפוך. הורות הינה הקרבה והינה ויתור. כאשר הורה נבחר לשמש משמורן, זוכה הוא בעולם ומלואו. ביכולתו ליהנות, מרבית הזמן- מזיו פני הילדים בשעות הבוקר, וממבט על עיניהם העצומות, בעת שנתם. בצד זכות זו, עומדת חובה – עול טיפול, והקרבה אינסופית, ובכללם החובה לפעול למען טובת הקטינים, גם במחיר הקידום האישי והחירות האישית. חובה זו של הקרבה, אינה מוטלת רק על משמורן, אלא על שני ההורים. על ההורה הלא משמורן, החובה לחלוק בנטל, ולקיים ההסדרים. משכך, כאשר לא מתקיימים הסדרים, ניתן וראוי להטיל סנקציות, לא רק לשם שיפוי אובדן חלוקת נטל הטיפול, אלא ובעיקר, כדי לפצות הפגיעה בציפיית הקטינים ובטובתם. קבלת המשמורת הנה זכיה ונטל; זכות וחובה. בצד החובה לקיים ההסדרים, קיימת החובה לאפשר תכיפות קשר – סדיר, הדוק ותכוף. קשר זה הינו אבן יסוד בהתפתחות קטינים על פי כל המחקרים הפסיכולוגיים. אם מערכת המשפט ראתה להטיל סנקציות בגין פגיעה בציפייה לגיטימית של קטינים ע"י לא-משמורן לשם אכיפת הסדרי ביקור, איני רואה סיבה מדוע לא יופעל כובד המערכת לשם אכיפת הסדרי ביקור, גם כלפי המשמורן. ההצעה להטלת אחריות הורית משותפת, והטלת הסנקציות בגין הפרת האחריות (דו"ח הביניים של ועדת שניט), מתייחסת הן למשמורן והן ללא משמורן- לשני ההורים כאחראים.ראה גם הנטל המוטל על הורה משמורן להבטחת הסדרי ביקור וקשר- תמ"ש (י-ם) 6351/04; תמ"ש 28936/04; בע"מ 10480/05.על הורים לדאוג, לשמר קשר הדוק ותכוף בין קטינים לבין שני ההורים, כשבצד הזכות לראות הקטינים קיימת חובה לעשות כן, כחובה המוטלת על שני ההורים. חובה זו גוברת על זכות השיקום, והיא בסיס זכות המשמורת. קשר תכוף והדוק נמצא כחיוני להתפתחות (התיאוריות של קלי וולרסטיין); משכך- ניתן להטיל סנקציות על הורה לא משמורן על מנת לקיים ההסדר, ובזאת צד למנוע מההורה המשמורן לפגוע באיכות התכיפות והסדירות, כל עוד מדובר בפגיעה מהותית. דומה כי אין חולק כי סיכול "סתם" של הסדר ביקור, מהווה הפרת הוראה חוקית; מעבר לכך- עלול הוא לגרור סנקציות במישור המשמורת, במישור הוראות אכיפה (סעיף 7 לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה) ויש הגורסים אף סנקציות מאסר. על השפעות מעבר מקום מגורים, מבחינה פסיכולוגית- ראה מאמרם של ברבר אלמן ופבריציוס – "שינוי מקום מגורים של ילדים לאחר גירושים וטובת הילד"- הירחון לפסיכולוגיה משפחתית 2003, עמ' 206; בין היתר כללו ההשפעות- סיכון מוגבר לסרבנות קשר, פגיעה בדמות האישית, פגיעה בהשתלבות ובהסתגלות הרגשית, התגברות תחושות דיכאון ומתח.
מכלול שיקולי בית המשפט מלמדים שטרם פנייה לבית המשפט מוטב להגיע עם בן הזוג להסדרים באשר למעבר ולא לעבור באופן חד צדדי.
מעבר חד צדדי יכול להיות רק לאחר קבלת אישור מבית המשפט אשר יאפשר את המעבר של הקטינים ויקבע תנאים למעבר הקטינים עם ההורה הגרוש.
*כתבה פרסומית
