האם השבחת בית המגורים במהלך חיי הנישואין היא נכס משותף אף אם הנכס רשום רק על שם אחד מבני הזוג?
עו"ד דיני משפחה רחל שחר במאמר בנושא השבחה של נכס חיצוני:
בני זוג מהעיר ראשון לציון הביאו עמם לפרק ב' כל אחד 5 דירות. כדי להגן על ממונם ועל ממון ילדיהם במקרה בו יגיעו להליך גירושין נוסף נוספים, הם חתמו על הסכם ממון טרום הנישואין, אשר הבטיח כי כל הנכסים אשר הביאו עמם לפני הנישואין יוותרו בבעלות נפרדת גם לאחר הנישואין ולא יהפכו לרכוש משותף.
לאחר החתונה עברו בני הזוג להתגורר יחדיו בבית אשר היה רשום על שם הבעל, והשקיעו יחד מכספים משותפים סכום של כחצי מליון שקלים. עשר שנים אחר כך התגרשו בני הזוג ווהאישה תבעה מהבעל את השבחת הנכס ממועד הנישואין ועד למועד הגירושין לאור השיפוצים שהשקיעה מכספים משותפים.
האם ההשבחה של הנכס שייכת לבעל בהתאם להסכם הממון שנחתם טרום הנישואין או שניתן לתבוע אותה כנכס בפני עצמו? הפסיקה העדכנית מבחינה בין שני סוגים של השבחות נכסים שונות לחלוטין: השבחה אחת קשורה לערכו של נכס האם עלה או ירד כתוצאה משינוי בתנאים חיצוניים וזאת במובחן מהשבחת נכס הנובעת מהשקעות משותפות של הצדדים לסכסוך עצמו. אם ערך הנכס עלה בשל עליית מחירים בשכונה או בשל עלייה כללית של שווי הנדלן בישראל אזי ההשבחה צמודה לנכס עצמו, ואם אין שיתוף בנכס אין שיתוף בהשבחה.
לעוומת זאת, כאשר הצדדים יחד השקיעו בנכס אז ההשבחה עצמה יכולה להפוך לנכס בר חלוקה אף אם הנכס היה שייך רק לאחד הצדדים בטרם נישואין.
השקעה נוספת שניתן לקבל בעבורה תגמול והחזר כספי היא השקעה בעסק. אם בני זוג השקיעו יחד בעסק והמוניטין שלו צמח עם השנים הרי שההשבחה המשותפת בעסק תיכלל במסת הנכסים המשותפת וכל זאת אפילו אם הושקעה בעסק רק עבודה ולא כספים משותפים נוספים.
על מצב משפטי זה ניתן וצריך לבצע התנייה בדמות עריכת סעיף מיוחד בהסכם הממון שבו לא יצוין רק הנכס ככחריג לאיזון המשאבים, אלא גם תצוין גם השבחתו באופן מפורש.
הצדדים נשואים זל"ז כדמו"י מיום 10.10.74 – מזה 41 שנים, ולהם ארבעה ילדים בגירים.
האיש, השתחרר מהצבא לאחר שנים רבות בהן שירת כקצין קבע וכיום מועסק במשרד הביטחון. האישה עובדת מעל ל- 12 שנים כמטפלת בילדים.
האישה הגישה כנגד הבעל להכיר בנכס חיצוני שהובא לפני החתונה כנס בר איזון.
לגרסת האישה לאורך שנות נישואיהם – נהג בה האיש בשתלטנות ובאלימות מילולית וכלכלית, כשהיא במשך השנים הרכינה ראשה ושמה לה למטרה את טובת הילדים ושלמות הבית. לטענתה, לנתבע שליטה וידיעה מלאה אודות ההוצאות וביצוע התשלומים, בעוד היא תלויה בו כלכלית באופן מוחלט.
אחר נישואיהם והחל משנת 1975 עברו הצדדים להתגורר במגרש המצוי ברח' — — (להלן: "המבנה") וזאת עד לשנת 1979-1980. האישה מציינת כי מדובר היה במבנה נטוש ששימש את סבו של האיש בעבר.
עם התרחבות המשפחה רכשו דירה ברח' — ב– שנרשמה על שם שני הצדדים בחלקים שווים, לשם עברו להתגורר החל משנת 1980 ועד 1991 (ולמעט התקופה בה התגוררו בבסיס —, שם שירת האיש).
ביום 6.1.1994 מכרו הצדדים את הדירה ברח' ה—- כאשר חלק מהתמורה יועדה למימון שיפוץ המבנה והרחבתו וכן לרכישת בית נוסף ברח' — בר—.
הבית ברח' ה– מונה 5 חדרים ומשתרע על פני שלוש קומות. לטענת האישה, המגרש עליו נבנה הבית נרכש על ידי הצדדים במשותף אולם נרשם על שם האיש בלבד.
מכל מקום, לטענת האישה, החל משנת 1991 עברו הצדדים להתגורר במבנה עד לשנת 1995. לאחר מכן, בשנת 1995 עברו להתגורר בדירה ברח' ה– ב— ובמקביל השכירו את המבנה כאשר התמורה שהתקבלה הופקדה בחשבון המשותף ושימשה לצרכי המשפחה. הצדדים מתגוררים עד היום בבית ברח' ה—ב—.
מתווה נורמטיבי כללי לאיזון משאבים על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג:
לדברי עו"ד דיני משפחה רחל שחר נקודת המוצא להכרעה בנושא דירת המגורים, בין אם היא נכס חיצוני שהובא על ידי אחד מבני הזוג ובין אם נרכשה במהלך חיי הניושאין הוא כדלקמן:
החוק מבחין בין בני זוג שערכו ביניהם הסכם ממון לבין אלה שלא ערכו; ביחס לקבוצה האחרונה, אלה שלא עשו הסדר ממון, "יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף שנתמלאו בו הוראות סעיף 2" (סעיף 3(א) לחוק).
סעיף 4 לחוק קובע, כי אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינם של בני הזוג – קרי בנכסים שהיו להם עובר לנישואיהם. סעיף 5 לחוק קובע את הזכות לאיזון משאבים בפקיעת הנישואין וזהו נוסחו:
" 5 (א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –
(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;
(2) גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות;
(3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.
(ב) בפקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג יבואו, לענין הזכות, לאיזון המשאבים, יורשיו במקומו.
(ג) בסעיף זה, "כלל נכסי בני הזוג" – לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות."
עצם רישומו של נכס על שמו של אחד מבני הזוג אין בו כדי לצאת ידי נטל ההוכחה שיש למעט נכס זה מן הנכסים ששווים יאוזן בין בני הזוג (סעיף 9 לחוק).
- מכאן שהסעיף הרלוונטי לענייננו הוא סעיף 5(א)(1) לחוק אשר קובע כי נכסים שהיו למי מבני הזוג ערב הנישואין לא ייכללו במסת הנכסים שעומדת לחלוקה.
בעניין אלמונית נפסק, באשר לדירה שנרכשה על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין וששימשה למגוריהם במהלך שנות נישואיהם, כי:
"הנחת המוצא הינה כי נכס שמצוי בבעלותו של אחד מבני הזוג בנקודת הפתיחה (ערב הנישואין) נותר בבעלותו המלאה גם בנקודת הסיום (התרת הנישואין) ואינו נכלל במסת הנכסים במסגרת הסדר איזון המשאבים. יחד עם זאת, הנחת מוצא זו אינה סוף פסוק. בית משפט זה קבע במספר הזדמנויות כי סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון אינו מונע יצירת שיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי החל על העניין – כגון דיני הקניין, דיני החוזים, דיני הנאמנות, עיקרון תום הלב וכיו"ב – וכי הדברים אמורים גם בנכס 'חיצוני' שנרכש על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין…. נטל ההוכחה מוטל, מטבע הדברים, על בן הזוג שאינו רשום כבעלים של הנכס, שהינו 'המוציא מחברו'…" (סעיף 14 לפסה"ד).
יחד עם זאת נקבע בפסיקה לא אחת כי "הנה כי כן, על בן הזוג שמבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח – מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים, אף אם ממושכים – קיומו של 'דבר מה נוסף' שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי. מעיון בפסיקה עולה כי במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף והשקעות אלה היוו 'דבר מה נוסף' המעיד על כוונת השיתוף" (סעיף 17 לפסה"ד).
ואולם נקבע בנוסף, אמור, בפסיקה נקבע בעבר שהשבחה הנובעת מעבודת בעל הנכס, בן זוגו או שניהם יחדיו כמו כן השבחה שמומנה ממשאבים משותפים של בני הזוג בתקופת הנישואין- יש לראות אותה כתוספת לנכס – העומדת בפני עצמה, קרי לנכס חדש ועצמאי, שהושג כתוצאה מהשקעה ומעשים של בן זוג או בני הזוג שנוצרה ובתור שכזה – לנכס בר-איזון. (ראה פסק דינה של כבוד סגנית הנשיא השופטת נילי מימון בתמ"ש 21342/04 מיום 24.6.08 פורסם במאגרים [פורסם בנבו]) וכן ראה תמ"ש 35944-02-11 מיום 14.3.13 פורסם במאגרים [פורסם בנבו] ועמ"ש (ת"א) 1279/07 מיום 28.6.10 פורסם במאגרים [פורסם בנבו] ומאמרו של פרופ' גד טדסקי "איזון המשאבים בין בני זוג" הפרקליט ל' (תשל"ו) 76, עמ' 87-88 ו- 94-95).
ההיגיון נעוץ בכך, שבמקרה בו נכס חיצוני הושבח על ידי נכסים בני-איזון, מקור ההשבחה הוא בהשקעה משותפת של שני בני הזוג, כאשר לולא השקעה זו לא הייתה ההשבחה באה לעולם, ולפיכך היא בגדר הישג משותף של בני הזוג.
ולפיכך, במקרה כזה, ניתן להצדיק מתן מחצית השווי הכספי של ההשבחה לבן-הזוג שאינו בעל הנכס, במקרה בו מקור ההשבחה בעבודתו-הוא, בעבודת בן הזוג בעל הנכס או בעבודה משותפת של שני בני הזוג, שכן גם במקרה זה ניכרת מעורבות משאבים אנושיים מתקופת הנישואין קרי השקעה משותפת, וזו שאפשרה את ההשבחה.
תמ"ש 21342/04, [פורסם בנבו] נפסק כי עבודתו של כל אחד מבני הזוג במהלך הנישואין נחשבת למשאב משותף אשר פירות השקעתו יחולקו בין בני הזוג בחלקים שווים, כגון זכויות סוציאליות, ובאותו אופן יש לכלול באיזון גם השבחות של נכסים חיצוניים שהן תוצר של עבודת אחד מבני הזוג במהלך הנישואין, ועל כן גם בנסיבות שבהם הושקעה עבודה ממשית על ידי בעל הנכס בלבד בתקופת הנישואין, ובעקבות ההשקעה הושבח הנכס, תיכלל ההשבחה באיזון הנכסים אף שהנכס עצמו יוותר מחוץ לאיזון המשאבים.
**כתבה שיווקית. התכנים נועדו לספק אינפורמציה כללית בלבד ואינם בגדר עצה משפטית, חוות דעת מקצועית או תחליף להתייעצות עם עורך דין**
