בכל תחנות חיי הוא היה שם, ולא היה שם. כיצד זה יתכן? עובדה, זה הווה. אבא לא היה שם כשאמא קיבלה צירים, או כשיצאתי לעולם, קצת צורח, יום אחרי תשעה באב בשנת תש"ל. הוא לא היה בברית המילה, או כשמלמלתי מילה ראשונה, או כשעשיתי צעד ראשון בעצמי ולא כשהלכתי בפעם הראשונה לגן, או לכיתה אל"ף, או לכל כיתה אחרת ביסודי. וגם לא ביום הראשון שלי בתיכון- בגימנסיה הריאלית בראשון, שם הוא עצמו למד 25 שנה קודם.
וגם לא כשלמדתי לבגרויות, או בטקס הסיום של י"ב. הוא לא היה שם כשקיבלתי צו גיוס ראשון, ולא ביום הגיוס, או בטקס סיום קורס חובשים, או ביום שהשתחררתי.
לא כשהתלבטתי לאן להירשם ללימודים, או כשהתקבלתי והתחלתי, ולא באף טקס סיום, וטרחתי ללמוד שלושה תארים אקדמיים.
כן, הוא לא היה שם כשהוריו נפטרו והוא לא היה שם כשהתחלתי עבודה חדשה ואז אחרת, או כשהתלבטתי אם כדאי לעבוד כעצמאי או כשכיר ולבסוף החלטתי לעשות גם וגם.
הוא לא היה שם כאשר קפצנו לאמא שלי נורית, כדי להגיד לה שאני הצעתי, ושרון הסכימה והוא לא עמד איתנו מתחת לחופה והוא לא היה שם כשנולדה נכדתו הבכורה תמר, או כשנולדה אחותה עלמה.
ובכל זאת, הוא כן היה שם. בכל אחד מהרגעים הללו, ובעוד אלפים אחרים. הוא מלווה אותי מאז ומעולם ולתמיד. בכל הרגעים החשובים, וגם בחשובים פחות. הוא חלק בלתי נפרד ממרקם חיי, למרות שהוא איננו, והוא תמיד ישנו.
אבי, סגן יורם שחם ז"ל, נהרג בעת שירות מילואים ברמת הגולן בחנוכה תשכ"ט (1969). לא נפגשנו מעולם, זה קרה כשאני עוד הייתי בבטן של אמא שלי.
והוא נוכח ונפקד בכל שנה, בכל חודש, שבוע, יום, שעה, דקה ושנייה של חיי.
בעז חבר בקבוצת הפייסבוק "החיים כדרך-יתומי צה"ל" המיועדת לקהילת יתומי צה"ל הבוגרים.
צילום: אלבום משפחתי
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל [email protected]
