תאוות בשרים

כשעוסקים בלימוד נושא כלשהו הקשור להנהגות ולאורחות חיים במחשבה היהודית, יש מקום לפתוח בהופעתו הקדומה ביותר- במקרא. תורת ישראל מייחדת מצוות רבות שתכליתן להקל על סבלם של החלשים וחסרי הישע שבחברה. פיתוח נרחב ויסודי של נושא זה עוסק ביחס של האדם לטבע ולבעלי החיים.  סוגיית "צער בעלי חיים" מהווה מסגרת רחבה למצוות והלכות רבות שתכליתן להרחיק את האדם מרוע ואכזריות ,לעמוד על זכותם ומקומם של בעלי החיים בעולם ולעשות כל שניתן לא לצערם. איסור צער בעלי חיים עומד ביסודן של מצוות אחדות הקשורות באופן מובהק לתיקון מדרגת נפש האדם ומעיון קצר במקורות נלמד על קיומם של טעמים אחדים לאיסורים פרטניים וכלליים שלא לגרום צער לבעלי החיים. בראשית מתוארת הבריאה כולה כמצב הנעלה, המתוקן, השלם, הנשגב והאידיאלי ביותר, כך לדברי חז"ל. האדם הראשון קיבל לידיו את מפתחות הגן "לעבדה ולשמרה" יחד עם הנחיות ברורות מה מותר באכילה ומה אסור. התפריט שהוגש לאדם הראשון לא כלל בתוכו בשר מן החי ומכאן נדע שהצמחונות מופיעה לראשונה בתורה אצל האדם הראשון ולא רק שבעלי חיים אינם אמורים להופיע על צלחת ובוודאי שאין מצווה לאכלם. בעוד שתזונה מהצומח מבטאת את קיום המצווה כלשונה בעולם מתוקן ללא דין. אכילת בשר מלמדת על נפילת מדרגה רוחנית שהחלה מדור המבול ועד ימינו. הרב אברהם יצחק הכהן קוק (המכונה הראי"ה, רבה הראשי של א"י בראשית המאה הקודמת) במאמרו המרתק והאמיץ  – 'טללי אורות' הוא כותב "הסכין, הגרזן… כדי למלאות את הקיבה הזוללה של האנושות המקולטרת. הנה באו המצות בסדר אכילת הבשר…חיה או עוף אשר יאכל יישפך את דמו וכסהו  הכרת החרפה היא התחלת רפואת המוסר. כסה הדם! הסתר חרפתך!
כלומר, הפנמת הבושה הנוראה שבאכזריות הידיים ניטלו חיים מציינת תחילתו של תיקון. מכאן ולדברי הראי"ה אין כל אידיאל או ערך חיובי באכילה תאוותנית של בשר וכל הטעונים המתרצים אכילת בשר  בצידוקים כגון "תיקון ניצוצות" או "תיקון מדרגת סדר חי ומדבר" אינם מספקים, לדברי הראי"ה, כדי להצדיק סבל והריגה מיותרים של בעלי חיים. לאמיתו של דבר דבריו משקפים את יחסה המתוח של תורת ישראל למזון מן החי. אסביר, מעיון בין דפי המקרא נתבאר כי התורה לא ציוותה להימנע מאכילת בשר, בדגש על ציווי מובהק וגורף. משום שלדברי חז"ל איסור מוקדם מדי על אכילת בשר, עלול שלא להתקבל בקרב בני האדם, זאת מפני שלדברי האר"י הנפש האנושית במדרגתה העכשווית אינה מתוקנת ורחוקה משיאה המוסרי. אך לא תחדל התקווה הזועקת כי יבוא יום ויחדל האדם המוסרי והמתוקן ליטול חיי בעלי חיים. כך שלצד ההיתר לאכול בשר בל נשכח לרגע שזה רחוק מלהיות מוסרי, נשגב וטהור. היכן זה מובא שאלתם? בכל אותם עצבים חשופים המגלים רגישות ואי נוחות עם הנושא –  החל בהעדפת תפילה הבוקעת מן הלב על עבודת קורבנות "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ"(הושע יד ג)  ואף במנהג פדיון כפרות ע"י החלפת העוף בתשלום כסף וכדומה.  כל אלה מלמדים זכות על מקומם של בעלי החיים בעולם ומזכירים לאדם שעליו לחתור ליום שבו יחדל ליטול חיי בעלי חיים. לפיכך עולה שהסדרת החיים והשתתת מערכת היחסים שבין האדם לבעלי החיים הם חלק ממהותה של היהדות ומדרכיה של התורה.  המסוגלות שלנו לגלות אהבה, רחמים, חמלה והקשבה לבעלי החיים מוכחת כמעמיקה את חיינו המוסריים ואף מעניקה להם תוכן רוחני רב. הגישות ההגותיות השונות בציבור הרחב מתייחסות באופן שונה לאכילת בשר. כמו ברוב הנושאים בחיים, גם בנושא הזה הדעות חלוקות וראוי שנסגל דרך אמצע ולא להקצין לכאן או לכאן. כאמור, על פי התורה אין להימנע מבשר לגמרי, אך בהחלט ניתן וכדאי להפחית באכילתו. הגישה המסורתית לא מזהה כל בעיה מוסרית בכך שהבשר מגיע בעקבות מותו של יצור חי. גישה זו התבססה על כך שהיהדות מתירה ואף מחייבת קיום קורבנות ואף אכילת בשר לצורכי שמחה ובכלל. לכן גורסים בעלי תפיסה זו, ששרשרת המזון היא דרכו של הטבע וכל ניסיון להתכחש לכך אינו אמיתי. כך שכל ניסיון להצביע על אוכלי בשר כמי שאינם חסים על חיי בע"ח נענה בהאשמה נגדית- יכול להיות אדם שרגיש מאד לזכויות בעלי החיים, אבל אכזרי ביותר על אחיו בני האנוש בבחינת "זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן". המצדדים בתזונה מן הצומח מכוונים לדעת גדולים משום שלדברי מקובלים מצד המצב המתוקן והעילאי כבימי בראשית מן הראוי שלא נכניס בשר לפינו. כפי שאומר אברבנאל: אמר הקב"ה למשה  הנה ענין הבשר אינו מזון הכרחי והוא שאלת זוללות ומלוי מעיים ותאווה גוברת. גם שהבשר מוליד באדם דם זדוני ואכזרי". אכילת  הבשר מוצגת כתאווה וככזאת נרמזת לשלילה. חכמת הקבלה מבקשת ללמד את האדם לתעל את כוחותיו הפנימיים לכיוון החסד והרחמים ומלמדת שעלינו לשאוף תמיד לתיקון המידות והעולם וככל שנגדל ונעלה במדרגות הנפש נראה שבחטיפת בשר יש גועל מוסרי וטינופת, מפני שבכל נתח מדמם מסתתרת נפש כאובה ומיוסרת . כפי שתיאר הרמב"ם  "כי צער בעלי-החיים בכך גדול מאוד, כי אין הבדל בין צער האדם בכך ובין צער שאר בעלי-חיים, כי אהבת האם וחנינתה על הבן אינו תוצאה של ההיגיון אלא פעולת הכוח המְדָמֶה המצוי ברוב בעלי-החיים כמציאותו באדם".

יצחק אהרון