פרשת שמיני, מהטובים דורשים יותר

עם ישראל שוב נמצא בפני מעמד מכונן. הסתיימו שבעת ימי המילואים שבהם "התאמנו" הכהנים והלויים בפירוק והקמת המשכן והעם לקראת תחילת עבודת ה׳ במשכן בראש חודש ניסן.
הטקס מתחיל כמתוכנן בעבודת אהרון הכהן הגדול. אהרון עוסק בקרבנותיו וגם מברך את העם. נקודת השיא הינה יציאת משה ואהרון אל העם מהמשכן וירידת השכינה על המשכן מול העם המתרונן. עם השיא הרוחני של התייצבות השכינה בקרב ישראל, מגיע גם המשבר והאסון של מות נדב ואביהוא בני אהרון.
קיימים פירושים רבים לשאלה מהו חטאם של בני אהרון, חטא שגרם למותם המיידי באמצעו של הטקס החשוב?
הגישות במפרשים נחלקות בין זו הרואה בנדב ואביהוא אנשים עם אופי בעייתי, לבין זו הרואה בהם אנשים ראויים שחטאו באופן מקומי.
לפי הגישה הראשונה הם לא נהגו כבוד במשה ואהרון, או שנכנסו שיכורים למשכן, והיו גאוותנים ולא צנועים כנדרש.
לפי הגישה השנייה הם היו קדושים וראויים אך חטאו פה באופן מהותי. הם הביאו קטורת לתוך המשכן למזבח הקטורת והדליקו בה אש למרות שלא צוו על כך, כי האש הייתה אמורה לרדת ביום זה מן השמים, ולא התייעצו על כך עם משה.
לא מובן איך גישות אלו מסתדרות עם ניחום האבלים של משה. אמנם יודעים אנו "אחרי מות קדושים אמור" ויש לדבר רק בשבחו של המת, אך משה לא רק מנחם, הוא גם מעביר מסר לדורות כשמצטט את דברי ה׳ "בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד". משה מעביר פה את המסר שמהטובים דורשים יותר. אם אמנם בני אהרון היו טובים, שמהם דורשים יותר, מה היה חטאם הגדול שהביא למותם??
נראה לי כי פסוק ו׳ בפרק ט׳ מסביר את העניין כפשוטו "ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו, וירא אליכם כבוד ה'".
משה מזכיר לכהנים ולעם ישראל, צריך לקיים את כל מצוות המשכן ועבודת הקרבנות כרוחן וכלשונן בדיוק מוחלט. אין להוסיף ואין לגרוע. ביום הראשון של עבודת המשכן המלאה בראש חודש ניסן חוטאים בני אהרון בהתלהבות יתר. בהתלהבות יתר אמונית מחליטים הם להביא את האש שלהם, ולא לחכות לאש מלמעלה שתבעיר את הקטורת. התלהבות היתר והפזיזות שנעשתה ממניעים טהורים, הייתה לא במקומה, ולכן הם נענשים ומתים.
לכן מספידם משה תוך הדגשת שני המסרים א. הם מטובי בנינו ולכן נענשו, ב. בעבודת המשכן יש לפעול בדיוק לפי ההלכה לא להוסיף ולא לגרוע.