פרשת חוקת, סוף מסלול

במוקד הפרשה עומד כמובן סיפור מי מריבה, שבסופו משה מכה את הסלע ומוציא ממנו מים, אך במעשהו זה מאבדים הוא ואהרון אחיו את הזכות להיכנס לארץ.
באופן מפתיע אין טענות בתורה לבני ישראל. נהפוך הוא, טענת ה׳ הינה למשה ואהרן והם נענשים באופן חמור ביותר ושאינו קשור בשום אופן לחטאם. פסוק יב׳ אומר "ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרון יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם". אפשר לחשוד במשה ובאהרון באמונה בה׳?
אברבנאל מסביר כי חטאם האמיתי היה שנים רבות מוקדם יותר, של אהרון בחטא העגל ושל משה בחטא המרגלים. כבר אז נענשו עקרונית באי כניסה לארץ. פה היה ״הטריגר״ והרגע להודיעם את העונש.
אנסה להרחיב את תפיסתו של אברבנאל על רקע מצבם ההיסטורי של עם ישראל.
עם ישראל הינו בשנתו הארבעים במדבר ולפני הכניסה הסופית לארץ ישראל. הם כבר לא עם העבדים שהיו במצרים, העם החדש מעביר את שנותיו במדבר המאתגר, וההשרדות בתנאים קשים לא זרה לו.
העם רגיל להנהגה רוחנית ולאורך כל השנים הוא עם ביטחון כלכלי ורוחני. עמוד הענן לפניו, המן יורד כל יום והמים שופעים מבארה של מרים.
לאחר מותה של מרים נסתמה הבאר והפסיק שפע המים. העם בא בטענות למשה המנהיג שצריך ליזום ולמצוא תחליף לבארה של מרים. הם לא חוטאים באמונה בה'. לכן התורה אינה רואה את התנהגות עם ישראל כשלילית.
ה׳ מנחה את משה ואהרון שלש הנחיות: האחת לקחת יוזמה ומנהיגות, השנייה, להקהיל את העדה ולדבר איתם כעדה וכציבור אחד מלוכד. השלישית לדבר עם הסלע לעיניהם, לדבר עם הסלע ועם עם ישראל ביחד, ואז הסלע ישוב לתת מים.
משה במקום לשתף את העם בבעיות ובפתרונות, גוער בהם ותוקף אותם. בניגוד להנחיית ה׳ כי ידבר עמם ועם הסלע, משה ממשיך את דפוס המנהיגות הרגיל קרי, הטענות לא לגיטימיות והפתרון יהיה בידי ה׳ ללא שיתוף העם.
זאת מנהיגות שלא מתאימה לדור הכניסה לארץ ישראל. עתה צריך ליצור מנהיגים ומפקדים שיוכלו לשלב הנהגה טבעית עם אמונה בה׳ וסיוע מגבוה.
לכן פסוק יב׳ אומר "לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ". מהות העניין, שמנהיגות אהרון ומשה שאינה משתפת לא תאפשר להם להביא ולהוביל את העם לארץ וממילא לא יכנסו בעצמם.

לכל מצב יש להתאים את המנהיגות הנדרשת , ולעם שבסוף מסלול ההכשרה ,מסלול ארוך של ארבעים שנה, נדרשת מנהיגות בסגנון שונה, מנהיגות משתפת.