פרשת ויגש, מנהיג או מנכ״ל

יוסף החל את דרכו כנער חולמני ולכאורה כאדם "מעופף". שלוש עשרה שנים הספיקו ליוסף להפוך מאותו נער חולמני לגבר ממולח ומעשי ביותר.
בגיל שלושים מתמנה למשנה לפרעה, בפועל הוא המנכ"ל של אימפריית מצרים. במוקד הפרשה נאום יהודה והמפגש האמיתי עם האחים. ניתן היה להניח שבמפגש זה ייפתח יוסף ונכיר יותר את רגשותיו, אך ממש לא.
כשיוסף מתוודע לאחיו הוא דורש בראשונה בשלום אביו. הוא ממשיך להזכיר לאחים שהם רצו ברעתו ומכרו אותו מצריימה. בהמשך הוא מתחבק עם אחיו בנימין, נופל ובוכה על צווארו, אך את שאר האחים הוא מנשק באופן מסויג.
הוא נותן לבנימין יותר מתנות משאר האחים ומאחל להם ביציאה "אל תרגזו בדרך". ברור שבדרך יתחילו האשמות הדדיות והוא "מחמם" אותם לריב. היינו מצפים שלפחות מול אביו הזקן ינהג יוסף באהבה אין קץ, אך לטעמי גם זה לא קורה. יוסף מחכה עד שאביו יגיע לגושן ואז יוצא לשם להיפגש אתו, הוא לא יוצא לקראתו לאמצע הדרך. הוא מגיע לשם לאחר קבלת הדיווח שמשפחתו מחכה לו, האב מחכה למפקד הגזרה שיגיע.
אין בפסוקים אמירה אחת של יוסף לאביו מעבר לנפילה על צווארו, והדבר הראשון שיוסף מדבר עליו הוא הסדרת הבירוקרטיה מול בית פרעה והצגת יעקב לפרעה.
גם אז הוא מציג לפרעה את אחיו, ורק בסוף את אביו הזקן, ולא ההיפך כפי שראוי לנהוג עם אב שמתגאים בו. אין ספק שכמנכ"ל מצרים בתקופת משבר יוסף הצליח בגדול. הוא בנה שיטה כלכלית סוציאליסטית לכאורה, שאיפשרה קיום ראוי לכולם.
אולם על פי פשט הפסוקים קשה לראות פה את יוסף המנהיג היהודי.
הוא לא מוחל לאחיו. הוא ממשיך לסגל אורח חיים ראוותני ולא מפגין דוגמא אישית בקליטת אביו ומשפחתו בגושן.
יעקב אוהב את יוסף מכל בניו, אך הוא מכיר ביתרונותיו ובחסרונותיו. יוסף יכול להיות משנה לפרעה במצרים, אך לא מנהיג העם היהודי הנוצר. לכך הוא בוחר ביהודה. את החלטתו הסופית של יעקב מיהו הבן המנהיג ניתן לראות בפרק מו׳ פסוק כח׳ "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה ויבואו ארצה גושן". יעקב שולח את יהודה לא להתייעץ עם יוסף אלא להורות לפניו גשנה, להנחות את יוסף איך המשפחה הולכת להתיישב ולחיות.
יהודה קורץ מחומר של מנהיגים, ליהודה יש את התכונות שאנו רוצים לראות במנהיגנו מאז ועד היום.
לכן זוכה יהודה בפרשה הבאה לברכה שמקבעת את מנהיגותו "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים".