בדומה לישראלים רבים אחרים, עסקיו של נעם דורשים ממנו להיות "על הקו" בין ישראל לחו"ל. כמעט בכל יום שני הוא ממריא, וחוזר בסוף שבוע. זה לא אמור להיות סידור קבוע, אלא רק לשנה שנתיים הקרובות, עד שיקבלו החלטה משפחתית אם לעשות רילוקשיין למספר שנים או להמשיך את ההתנהלות כמו שהיא. אביבית תיארה בפניי שיש יתרונות וחסרונות לזוגיות כזאת. במהלך כל השבוע היא מתנהלת בצורה עצמאית. הבחירות המשפחתיות והביתיות נעשות לפי שיקול דעתה הבלעדי. יש לה חופש פעולה רחב לעשות ככל שעולה על רוחה, מבלי לקבל ולו טיפת ביקורת מבעלה. הוא לא שם כדי להעיר לה. בנוסף, יש לה למה להתגעגע, כי סופי השבוע שלהם ממש מוצלחים לרוב. הם בהחלט יודעים לבלות זה עם זו.
הסכום לא מתאים
אביבית התנהלה באופן אוטומטי עם הכביסות של בני הבית. היא נוהגת להוציא את החפצים הקטנים והפתקים מבגדיו של נועם והילדים, ורק אז מכבסת אותם. גם הפעם היא הושיטה יד לכיס הקדמי של הג'ינס, רפרפה בקלילות על הניירת כדי להחליט מה לשמור לו ומה לזרוק. יתכן שבכל יום אחר היא פשוט הייתה זורקת את הנייר שמצאה, אבל במקרה, מספר ימים קודם היא ישבה לקפה עם חברה. אותה אחת נוסעת לחו"ל עם המשפחה שלה, והם דנו ביניהם אם כדאי יותר לקחת מונית הלוך ושוב לשדה, או פשוט להחנות את הרכב בחניון לטווח ארוך שנמצא ברחבי שדה התעופה. "החניון הרחוק זה 40 ₪ ליממה, והקרוב 70 ₪" אמרה החברה וחישבה יחד איתה את העלות הכוללת מול עלות של מונית. עד לאותו יום אביבית בכלל לא ידעה כמה עולה חניה שם. עכשיו, כשהיא החזיקה את הקבלה של חניון שדה התעופה, נתפס לה בזוית העין הסכום הכולל. משהו בסה"כ הכללי לא הסתדר לה. היא לא הצליחה להבין את התחשיב.
מאותו רגע היא פעלה על סוג של אוטומט. היא שמרה את הקבלה בצד אבל המשיכה בענייניה. בדיעבד, היא הגדירה את זה לעצמה כסוג של הדחקה, אפילו שזה כל הזמן קינן שם ברקע. זה בהחלט הטריד אותה, אבל היא הכריחה את עצמה להתעסק עם משהו אחר. היא הסבירה לעצמה שיכול להיות הסברים רבים לסכום הנמוך שראתה בקבלה. אולי לנועם יש סכום אחר כי הוא לקוח קבוע בחניון? אולי היתה טעות כלשהיא בחישובי המחשב? אולי היה מבצע כלשהוא בחניון ששינה את הסכום הכולל? לכי תדעי, אבל בסופו של יום, חוסר הודאות שלה כיוון אותה רק לפתרון אחד שהיה ההגיוני ביותר. נועם חנה יממה אחת פחות. זה הדבר היחידי שהתאים בצורה מדויקת מדי או נכון יותר, אפילו מדויקת להכאיב. מכאן עלתה רק השאלה הכואבת יותר, מדוע נועם צריך להגיע לארץ מוקדם יותר וללא ידיעתה?!
בירור האמת
אביבית פעלה בשיקול דעת, והחליטה לשתף אותי בלבטיה מאשר לנסות ולהתעמת איתו על מה שמצאה. אין לה אמנם ניסיון אישי קודם עם חשדות, אבל היא מודעת מספיק לחשדות של חברותיה, והיא זאת שתמיד אמרה להם שברגע האמת יש לפעול בנוהל מסוים ובאיפוק. כעת היא צריכה ליישם על עצמה את אותן עצות שהיא נתנה להן. היא לא האמינה שהיא במצב כזה. זה "סרט" שהיא לא האמינה שהיא בחיים תגיע אליו. ביחוד אחרי שהיה להם כ"כ נחמד בסופ"ש האחרון. קשה לה לקבל את הרעיון שיתכן והכל זה הצגה אחת גדולה.
יש לי אמנם הרבה מה להגיד ללקוחות שפונים אלי, אבל המילים שלי, הגיוניות ככל שיהיו, לא יחליפו את החוויה הרגשית המפוקפקת והמטלטלת של חשדנות. יש רק דרך אחת לצאת מהר מהמצב הזה, וזה לברר אחת ולתמיד מה בדיוק האמת. זה נכון שהאמת יכולה להיות כואבת, אבל עדיף כאב מאשר תחושה של חוסר ודאות. זה כואב הרבה יותר. אביבית אישרה לי את הפעילות ויצאתי לדרכי.
היתרון החקירתי בסיטואציות כמו התיק הזה, שזה לא דורש הרבה זמן לפענח אותם. נסעתי לשדה התעופה ונכנסתי עם הרכב אל החניון שמיועד לטווח ארוך. סרקתי שורה אחרי שורה עד שמצאתי את רכבו של נועם. לפי מיקום החניה, ידעתי כמה הוא אמור לשלם לכל יממה. מכיוון שהוא נוהג לחזור הביתה בימי שישי, התחלתי את הפעילות יום קודם. ארבע טיסות עתידות להגיע מאותה ארץ שנועם שוהה בה, וזה מתפרש על פני כל היום.
הכיוון ההפוך
עקבתי אחרי לוח הטיסות, וכשהגיע מועד נחיתה של טיסה כזאת, נסעתי לחכות לו. לא הייתי צריך להגיע לאולם מקבלי הפנים אלא להמתין ליד הרכב. כשעברה שעה בערך ונועם לא הגיע אל הרכב, נסעתי משם וחזרתי לקראת מועד הנחיתה של הטיסה הבאה. בשמונה בערב אמורה לנחות הטיסה האחרונה. ארבעים דקות לאחר הנחיתה אני רואה את האוטובוס הצהוב הפנימי מתקרב לעברי. גבר יורד ממנו עם מזוודת טרולי קטנה, ולא הייתי משוכנע במאת האחוזים אם זה נועם עד שלא ראיתי את ארבע האורות של הרכב מהבהבים כסימן לפתיחת הנעילה. נועם בארץ ויממה מוקדם יותר. קשה להסביר, אבל אפילו שאני לא מעורב רגשית, הלב שלי מאד דפק. כנראה בשביל אביבית. עתה נותר רק לראות לאן מועדות פניו.
מיהרתי לשלם על החניה שלי וחיכיתי שישלם עבור שלו. כיוון הנסיעה שלו היה בדיוק הפוך מהכיוון של הבית. לאחר חצי שעה של נסיעה הוא נעצר ליד כתובת. מיהרתי לזרוק את הרכב בצד ולהצטרף אליו. עליתי אחריו במדרגות עד שהוא נעמד ליד דלת דירה ואני המשכתי לטפס לקומה הבאה. נועם הוציא צרור מפתחות מהכיס ופתח את דלת הדירה. בקול רם ומשועשע אמר "honey, I'm home" וסגר את הדלת אחריו. לא מאמין שהוא ימשיך להיות משועשע כל כך כשיגיע הביתה ביום למחרת. לבית השני שלו.
הכותב הינו סאם זיברט, בעליו של "סייט חקירות" 03-5322520. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים. הנפשות ופרטים נוספים שונו למניעת זיהוי הלקוחות.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל [email protected]
