נפרדנו כך

כשאומרים פרידה עולה ברובנו תחושה של מצוקה. חלק מהפרידות צפויות- בין היום ללילה, מהבית לגן/בית-ספר, צבא- וחלק לא צפויות, כמו תאונות או "הפתעות" אחרות.

איך ניתן לעזור לילדינו כשהם הולכים לגן ובעצם רק עכשיו קולטים את העובדה שזה משהו לתמיד? איך אנחנו מתמודדים כשאנו, שנקשרנו כל כך לילדינו, נאלצים להיפרד כשהם הולכים למסגרת? כשאנחנו עוזבים את מקום העבודה? לקראת גירושין צפויים? מוות?

בפרידה יש מן האובדן. האבל והחלל יוצרים תחושה של געגועים, עצב כאב. גם דברים שרצינו בהם- מעבר דירה/עבודה/גירושין- וגם כשיודעים שהפרידה לטובה, אנחנו יכולים לחוש כאב.

איך משתמשים בכאב כדי להתקדם ולהמשיך הלאה? איך מצליחים לסייע להתמודד טוב יותר עם פרידות?

נתחיל עם הפרידות הצפויות והשגרתיות: בכל יום שהילד נפרד מהיום לקראת הלילה והשינה באופן עצמאי, זאת הצלחה! בכל פעם שהילד נשאר בגן עם כאב בזמן הפרידה, הוא חווה תחושת הישג כשנשאר ומשתלב. כהורים, כשאנו מאפשרים לילדנו להתאמן בפרידות ושמחים על הזכות שלו להתאמן בהן, אנו מסייעים לו לחוש מועצם. 'חשבון האשראי' שלו מועשר בהצלחות.

בואו ניזכר אנחנו- מה עוזר לנו בעת פרידה? פורקן רגשות, כשמכילים אותנו, לכשמבטאים  אמפתיה כלפינו, כשמאמינים בנו שנתגבר… את אותה התנהלות נפנה כלפי ילדנו, ללא ביקורת ושיפוטיות, עם הבנה של הקושי וקבלה.

לקראת פרידה צפויה כדאי להתכונן ולהכין את ילדנו, לשתף, לתאר, ליידע, להכיר. לבדוק איך הוא מציע להתמודד עם הפחדים? מה יכול לעזור לו? אם יש חוויות פרידה מהעבר, לבדוק מה היה שם ומה אפשר לקחת מהניסיון שהיה לפרידה הצפויה.

צמיחה תוכל להיות כשאנחנו נראה מה מאפשרת לנו הפרידה, אילו אפשרויות היא מזמנת? אילו הזדמנויות נקבל בזכותה?

לאחר שלוש שנים, אני נפרדת מהטור ב"גל-גפן", מענבל העורכת. קיבלתי המון מהזכות לכתוב פה, להיות מענה עבורכם. תודה לכם על ששאלתם וקראתם את הטורים.

שלום "הרהורים", להתראות הורים. מזמינה אתכם להיות בקשר בדף הפייסבוק- מרים זיסמן מדריכת הורים, בבלוג, במייל: [email protected] ובטלפון: 050-9907793.

אוהבת ומתגעגעת.

מניסיון, זה עובד.