בימינו אנו אין מי שיכול להתחיל להבין את גודל האובדן של בית המקדש בירושלים. כאשר הוא ניצב על תילו היה זה מקום רוחני שאפשר לכל נפש לחוות חוויה רוחנית שאין לה אח ורע כיום. בכינו, ועודנו בוכים את אובדן הבית והקשר בינינו במשך אלפי שנות גלות.
שמו של בית המקדש מבטא את מהותו – בית קדוש ככתוב: " ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם". "בתוכם" הווה אומר לא רק בבית המקדש אלא בלב כל אדם, בביתו הפנימי. ובית, מעצם הגדרתו, הוא מקום למחסה ונוחיות ולביטוי האישיות של המתגורר בו. באין בית להשתייך אליו, חיים היהודים בחוסר נוחות בעולם הזה. מעצם היותנו יהודים אין לנו מנוח עקב רדיפות, שנאה ואנטישמיות. משכך אין לנו מנוחה לנפש מחוסר כלים רוחניים שהיו בזמן עבר. בהעדר כלים אלה חיינו הקולקטיביים קיבלו גוון אפור ומדכא. העולם החומרי, שבו אנחנו מנסים להגשים את עצמנו, מסיח גם הוא את דעתנו מהחיפוש אחר הזהות האישית העמוקה ולמיצוי האני הפרטי עד תום, ובמקרים מסוימים אף עלול להשחית את נפשנו. בבסיסן הרוחני-תיאורטי של כל הדתות, קיימת אידיליה של "התעלות" מעל לתאוות הגשמיות. היהדות לעומת זאת, מכירה ביופיו של עולם החומר ובכוחו לסייע בתהליכים של הכרה במשמעות החיים, ולשם כך משתמשת בו. אבל לצערנו, לעיתים רבות נשארים שני העולמות – הפנימי והחיצוני – מנותקים ומרוחקים זה מזה כשתי רשויות נפרדות. בבית המקדש, העולם הרוחני לא טושטש על-ידי זה הגשמי. שני העולמות דרו יחד בכפיפה אחת, השלימו ושירתו זה את זה בצילה של ההשגחה העליונה. העולם, מלשון נעלם, מסתיר מאתנו את האלוקים ואנחנו חיים במציאות מדומה של רדיפה בלתי פוסקת אחר דברים שיסבו לנו אושר. רסיסי האושר מתפזרים חיש מהרה ורעב חדש נולד באדם לחיפוש אחר תאוות חדשות שימלאו את החלל וחוזר חלילה. כך אנו עסוקים במרדף מעגלי אחר מילוי רצונות פנימיים שהעולם אינו יכול לספק לנו. בבית המקדש ההכרה העמוקה באלוקים מילאה כל חלל פנוי בנפש עד שאפילו האבנים הגשמיות מהן נבנה, הביעו יותר רוחניות ממה שהן הסתירו. היה זה מקומו של אושר עצום. שם היינו באמת בבית. שם היינו אנחנו עצמנו, במיטבנו. בית המקדש היווה את הדבק שהחזיק אותנו יחד כעם. לא רק שהיינו בבית, אלא גם פיתחנו זהות כללית – משפחה אחת, בעלת מטרות משותפות – מבלי לוותר על תפקידו האישי של כל יחיד ויחיד. ברקע שכזה, מטשטשים ההבדלים החיצוניים בין אדם לאדם, כשהם מותירים אחריהם אך ורק שאיפה לטוב. כל אלה מתמצקים להגדרה אחת הנקראת "אהבת חינם". לעומת זאת, כאשר מתערפלת היכולת שלנו להבחין בנחיצותו של הקשר בינינו, משתנה אף נקודת המבט שלנו כלפי האחר. אנו רואים בעין ביקורתית וחסרת רחמים את המגבלות שמפרידות בינינו ומיד נוצרים מסכים מבדילים ומרחיקים בין איש לרעהו. חוש הצדק שלנו מושפל ומופנה להתבוננות עוינת ומתנשאת. משכך מבשילים התנאים לשנאה עיוורת הלא היא "שנאת חינם". מכאן נבין שאנו חיים בעולם אפל וצר שבו המציאות הגשמית נראית תכלית הכול וכאמת שאין בילתה ואילו המציאות הרוחנית נשמעת לנו חסרת כל שחר ומנותקת מהמציאות.
משכך הם פני הדברים אנו מתהלכים בתוך סיוט מתמשך מבלי לדעת שאנו חיים במציאות שכזו. שנאה הופכת לעיוורת, כאשר אבדה התקווה לשינוי וכל שאיפה לשיפור היחסים בינינו לבין האדם השני נראית חסרת תוחלת. העובדה ש"הוא" אינו "אני", מספיקה בכדי לגרום לנו לחשוש ממנו בתחילה ולאחר מכן – לשנוא אותו. וככל שגדל מרחק האיבה בינינו כך גדלים החשש והניכור. אין עוד על מי לסמוך ואדם לאדם זאב. חורבן בית המקדש הציג בפנינו מראה של שנאת חינם ומעביר אותנו שיעור גדול בשפלות הרוח. מתוך שנאת חינם ותוצאות הפחד, שנבע משנאת הזרים, גלינו לכל עבר למסע תיקון בן 2,000 שנות גלות. ומששבנו פיזית לארץ אבותינו ,ניתנה לנו לראשונה מזה אלפי שנות נדודים האפשרות להגדרה עצמית על בסיס חוקים רוחניים ורעיוניים שבתורת ישראל. אותם קווים משותפים הוליכו אומה שלמה ששרדה אלפי שנים בפזורה ושבה מאפר ועפר להקים יחד את הבית של כולנו. אך אף על פי שישנם סימנים, שאנחנו צועדים בכיוון הנכון – אנחנו עדיין לא בבית. אם ככה הם פני הדברים האם יש טעם לנסות לשנות את המצב או שמא כך נגזר עלינו לחיות? האם יש מוצא לבדידות ? לשם כך דרושה מלאכה חינוכית עמוקה ויסודית הדורשת מהפיכה מחשבתית כמו: ראשית עלינו להפנים את העובדה שכולנו קשורים אחד בשני ושאנו מחויבים לדבר טוב על האחרים והתרחק מלשון הרע. לתת ביטוי ליופיו הפנימי של האחר ולהניע את הדיבור לקשר חיובי בינינו. כך נרגיש שאנחנו משפחה אחת גדולה. אנחנו מחויבים לדאוג לצרכיו הגשמיים של הזולת. מתוך ההבנה, שהושטת יד מסייעת לזולת מלמדת אותנו עד כמה אנו מוגבלים ונצרכים. כך נהפוך לסובלניים ולסלחנים יותר הן כלפי האחר והן כלפי עצמנו. נראה שהכוח אשר איחד אותנו כאומה, נבע יותר משנאת העולם כלפינו, מאשר מאהבתנו זה לזה. אך כעת הדברים בידינו לשנות וכל שאנו צריכים לעשות זה להתרחק משנאה ולדבוק באהבה לחדול מביקורת ושיפוטיות ולאמץ הערכה וכאשר נצליח לעבור את השינוי, נזכה לבסוף להקים בית מקדש בתוכנו.
מוגש בברכה
יצחק אהרון, איש קבלה ראש מרכז "חכמה" כותב ומרצה סודות הקבלה לקביעת תורים לייעוץ 03-9220784 www.kabalah.co.il
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל [email protected]
