אז… מה למדתי על עצמי?
שמרתי על נכדי ונתקלתי באתגר: נכדי, שמאד אוהב את אחותו, נוהג לחבק אותה לעיתים חיבוק דב, חיבוק שהגבתי אליו בצעקה- תגובה לא מועילה ולא מונעת את הפעם הבאה.
בתוך המציאות הלא רצויה, אותה לא אהבתי ובטח לא את אופן ההתמודדות שלי, שאלתי את עצמי איך להתנהל אחרת, בצורה מקדמת?
כשאנו פועלים מתוך הרגל שלא מועיל, מה שיכול לסייע ליצירת השינוי הוא מודעות.
אז מרים המדריכה הסבירה למרים הסבתא מה נכון לעשות, ומרים הסבתא מילאה במודעות יתרה את העצות של מרים המדריכה:
הסמכות שלי אינה ניתנת לי מעצם היותי סבתא. לא ניתן בימינו להנחית על הילדים הוראות ולצפות לצייתנות אוטומטית, שנובעת בדרך כלל מפחד. זה גם נכון ובריא שילד יודע ומעז לומר 'לא'.
ילדים לומדים פחות מדיבורים, בעיקר הם לומדים ממעשים.
אנחנו יכולים לומר פעם אחת את הדברים, וזה מספיק. אחר כך אנחנו צריכים לעשות מעשה. ההתנהגות שלנו צריכה להיות תוצאה טבעית, או הגיונית למעשה של הילד והיא לעולם לא צריכה להעביר מסר של עונש.
במקרה של החיבוק ההוא, אפשר לומר לו באופן ענייני וממש לא כעוס: 'אני רואה שאתה מחבק את אחותך בעוצמה רבה וזה כואב לה. בבית שלנו זה אסור! לכן, בפעם הבאה שזה יקרה, אני אקח אותך לחדר, שם תוכל לחבק בובה בכוח', או: 'אני אתרחק עם הקטנה לחדר אחר עד שאחליט שמתאים לי לצאת. אז מה אתה בוחר עכשיו? לחבק בובה בחדר, או להישאר כאן, או שאני אעבור לחדר השני, או שנישאר כאן?'.
כך אני מאפשרת לו לבחור, להרגיש שהוא הקובע ובכל מקרה הבחירה מקובלת עלי. חשוב לשים לב להבעת הפנים ולטון הדיבור הרגוע. אנחנו לא מנהלים שיח, אנחנו פשוט פועלים מיידית.
רובנו לא גדלנו בבית עם מודל שבו המבוגר מאפשר לילד ללמוד מתוצאות הגיוניות, או טבעיות למעשיו. כדי ליצור את השינוי, כדי לצאת מהאוטומט, צריך להשתמש במודעות. מודעות והבנה שיש דרך אחרת, שעד שתהפוך להרגל- לא ננהג על אוטומט.
מניסיון, זה עובד.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל [email protected]
