אח, איזה אח מעצבן!

אמא לבת ארבע ותינוק, לאחר לידה: מאז שנולד התינוק, הילדה רוצה לשלוח את התינוק חזרה לבית החולים, מנסה להכות אותו, מרטיבה לעיתים קרובות, מושכת זמן ביציאה לגן, טוענת שלא יודעת להתלבש, למרות שהיא יודעת. האמא מתוסכלת. מותשת. מה עושים?

אם בן זוגך יכניס אישה חדשה לביתך, איך תגיבי? ובמיוחד אם יאמרו לך שאת צריכה לשמוח ולאהוב אותה.. יש להניח שמחשבות זועמות יעלו בך. בואי ננסה להיכנס לראש של הילדה:

אמא מטפלת בתינוק, היא עסוקה רק בו, אולי היא לא אוהבת אותי? אין לה זמן אליי? הלוואי שיתפטרו ממנו… אם יתפטרו ממנו אולי גם ירצו להתפטר ממני? בא לי לפגוע בתינוק/באמא, אני כועסת!

אחת הדרכים להתייחס בדרך מקדמת היא להיכנס לנעליו של הילד, להבין אותו ולתמלל את רגשותיו. נסי לזהות את הצורך של הילדה מאחורי המילים או ההתנהגות ובטאי אותו ואת הרגש שמתלווה אליו:

*כשמבקשת להחזיר לבית חולים- "את כועסת, את לא רוצה שאחיך יהיה  פה. לפעמים את רוצה שהוא ילך מפה". זו אמירה לא שיפוטית, שמשחררת מתוקפנות ומאפשרת לה לקבל בדמיון את מה שחסר במציאות. היא חשה שרואים אותה.

*כשיש אלימות: "אסור להרביץ לאחיך!!! תראי לי כמה את כועסת על הבובה או הכרית. בואי תגידי לה/לי /אני כועסת עליך/". "אם תרגישי שוב ככה, בואי להגיד לי". כשמאפשרים לבטא את הרגשות השליליים, אנו עוזרים לשחרר את הכעס בצורה מקובלת ומקטינים את הלהבה.

בנוגע ליציאה לגן, להרטבה, להתלבשות- עושה רושם שזו דרכה של המתוקה למשוך את תשומת ליבך, באופן שתהיי עסוקה בה לא פחות מבתינוק. אם את מבינה זאת, חשוב שהיא לא תסיק מסקנות מוטעות: "כדי שאמא תשים לב אליי כדאי לי להרטיב, להיות איטית, או חסרת עצמאות".

התגובה צריכה להיות עניינית וקצרה ללא כעס או הסברים ארוכים: לאפשר לה להחליף בעצמה את הבגדים הרטובים; לצאת לגן בזמן עם פיג'מה (לאחר שהסברת פעם אחת שזה מה שיקרה); להלביש אותה.

מניסיון, זה עובד.