פרשת וירא, חוקי סדום

טרם האירוע המכונן של העקדה, עוסקת הפרשה באירוע העיר סדום.
התורה מביאה את הסיפור מהזווית האישית של אברהם כאוהב חסד וצדק, ולכן מאריכה במשא ומתן לכאורה המתקיים בנושא בין אברהם לקב״ה.
בספר שופטים פרק יט׳ מתואר הסיפור המזעזע של "פילגש בגבעה". לכאורה שני האירועים דומים לחלוטין. בשני המקרים מדובר על ארוח זרים. בשני המקרים אנשי העיר בני בליעל, תבעו להוציא את האנשים כדי "לדעת" אותם. בסדום מציע להם לוט את בנותיו, ואילו בגבעה הוציא האיש לאנשי הבליעל את פילגשו. בסדום, המלאכים עוצרים את הפוגרום על ידי הכאת אנשי העיר בסנוורים, ואילו בגבעה אנשי הבליעל אונסים את הפילגש עד מוות.
מדוע אם כן סיפור הגבעה הסתיים במלחמה עם שבטי ישראל, הריגת כעשרים וחמישה אלף איש מאנשי בנימין, וחרם למספר שנים על השבט? ואילו את העיר סדום השמיד הקב"ה לחלוטין?
לכאורה המקרים שווים ובגבעה אפילו מומש הפשע.
רוב הפרשנים עושים הפרדה מוחלטת בין האירועים. בגבעה מדובר בחבורת בני בליעל מעטים שצרו על הבית, וחטאם של כלל אנשי העיר שלא עצרו אותם. בסדום מדובר על כל אנשי העיר. בגבעה, הנורמה הייתה צדק ופה הייתה חריגה ופשע חמור. בסדום מדובר על שגרת פשע ועל ראיית אי מתן צדקה כנורמה המחייבת, והפשע הפך לדבר הצודק.
לטעמי בסדום לא מדובר רק בנורמות. סדום הייתה מדינה קפיטליסטית קיצונית שרצתה לגדל תושבים הישגיים ומצליחנים. לכן אסור היה לעזור לחלשים על פי חוק. אסור היה לארח זרים עניים. לכן על פי המדרש דנו בעיר למוות אשה (ריבה) שנתנה צדקה לעני. כחלק מהחוקים גם נושא העריות היה מותר ואנשי העיר היו שטופי זימה.
זה מהות ההבדל בין גבעה לסדום. בגבעה מדובר בפוגרום של מעטים באופן חד פעמי וחמור כנגד החוק והצדק. על כך נענשו בני בנימין כולם בעיקר מפני שעצמו עין, לא התערבו ולא הענישו את הכנופיה החוטאת.
סדום כמדינת חוק של רשע, כמדינה בה על פי החוק החלש והעני מנודים מהחברה, לא יכולה להמשיך להתקיים כלל ולכן הקב"ה משמידה לחלוטין.
גם בעת החדשה ולכאורה נאורה החוק כשלעצמו יכול להיות חוק של רשע, חוק של מוות ואנטי מוסר וצדק. ראינו זאת בשואה ואנו רואים זאת עתה בחוקים אותם מנסה הג'יהאד האסלאמי הקיצוני להשריש במקומות שכבש.
מדינות "חוק" הלוחם בצדק ובחסד, אי אפשר לתקן, יש להשמידן ולבנותן מחדש. זה המסר המרכזי מסיפור סדום והשמדתה על ידי הקב"ה.