"בננו מרבה להשתולל, לכעוס, לקלל בכל פעם שהוא נתקל בקושי או תסכול. מה שעשינו לא הרגיע או שיפר. מיואשים!!!"…
בואו ננפה את מה שעשיתם ולא עבד- ונבדוק דרך אחרת. שנייה לפני ההתפרצות:
- בקשו רשות לדבר בשמו: "אתה מרשה לי לומר מה אתה מרגיש/חושב?".
- כשנתן את הסכמתו, חיזרו אתם על דבריו: "אני כועס… רציתי את המשחק, תמיד נותנים לה… הייתי קודם… לא אכפת לכם ממני… אתם לא אוהבים אותי…".
- ודאו איתו שזה בדיוק מה שהוא חושב. שאלו "זה נכון? לזה התכוונת?".
- הצפה של מחשבות הילד, מסייעת לו לחוש "רואים אותי, מבינים אותי, אפשר להסיר מגננות".
- הרבה פעמים ילדים לא יודעים להגדיר מילולית מה מציק להם. חזרה על דבריהם מאפשרת ריחוק ממוקד הכעס ובמקביל, מבהירה מה הם מרגישים.
- זהו את הצורך של הילד ובקשו ממנו לומר אחריכם לאחר שהדגמתם: "אני רציתי לשחק במשאית וגלי לקחה לי"
- אחרי שהבעיה מונחת על השולחן, מחפשים יחד פתרונות. מילת המפתח היא יחד. כעס נוצר הרבה פעמים מתוך מחשבה מוטעית שיש רק דרך אחת. המטרה היא ליצור מציאות שבה יותר מפתרון אחד. ריבוי אפשרויות לפתרון יוצר שפע, יש מה לעשות, יש שליטה ובחירה!
- "מה עוד אפשר לעשות?" מה עוד- מעוררת אותנו לחשיבה יצירתית (תבדקו על עצמכם ותגלו שתמיד יש עוד…): נשחק בתורות, נשים שעון, נקנה עוד אחד…
- אם הילד לא בשל לתת רעיונות משלו, אפשר להציע לו: "מה דעתך על הרעיון הזה?"
- השלב הבא הוא בחירה של פתרון רצוי ובדיקה האם הוא אפשרי: "נשאל את גלי אם היא מסכימה לתורות/אנדנדינו/ספירה עד 20…".
- לפני השינה כדאי לנהל שיחה ולשחזר את אירועי היום, תוך איזכור הרגשות והאירועים: "אתה זוכר שמאד רצית את המשאית? היית מתוסכל/עצוב… דיברת עם גלי ומצאת פתרון…".
- מודל שלנו כהורים- להגיב ב"קוליות" כשאנחנו מתוסכלים.
אירעה התפרצות שוב? חמלה לעצמנו ולילד, מחר מתחיל יום חדש! חינוך הוא ריצה למרחקים ארוכים. דרושים לשם כך אורך רוח, יצירתיות, סליחה, עקביות…וחיבוק לכם ולילד.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל [email protected]
