התערוכה של האלינה

מי ליאור

כשנשאלה ביתה של האלינה, מרים אלון, כמה ציורים יש לאמה זו השיבה: "זה כמו לשאול כמה היא נשמה". ההקבלה בין אוויר שבלעדיו אין חיים לבין ציור, במקרה שלה נכונה ומדויקת. כאשר מתבוננים בציורים של האלינה, האוויר נעתק והזמן עומד מלכת. הצופה נשאב לתוך הדמויות עם ההבעה הקשה, רווית הסבל והכאב, אל העוצמה הטמונה בהן, המספרת במשיכת מכחול את סיפור השואה.
בעבודותיה של האלינה ניתן לחוש את היד שלה מרחפת על גבי הדף, מוציאה החוצה את מה שהעיניים ראו והלב הרגיש.
כאמור, האלינה ציירה כדי לנשום ונשמה כדי לצייר, מה שעמד לה בפרק החשוך ביותר בחייה ובחיי העם היהודי וסייע לה לשרוד את התופת.
האלינה נולדה בוורשה פולין בשנת 1919. עם הכיבוש הגרמני ב-1939 גורשה עם משפחתה לגטו ורשה, שם צורפה לפלוגת עבודה. האלינה תיעדה ברישומיה את חיי הגטו שם מצא אביה את מותו. במאי 1943 שולחו האלינה ואמה למיידנק, שם נרצחה האם. ביולי 1943 שולחה האלינה לאושוויץ והפכה לאסירה מספר 48652.
הודות לכישרון הציור שלה נתבקשה להכין שלטים עבור המחנה וכך יכלה להשיג מעט חומרים, באמצעותם יכלה לרשום ולתעד בהסתר את קורותיה. היא עבדה בכפייה בבית החרושת לייצור תחמושת "אוניון". את הרישומים שציירה בזמן שהותה במחנה החביאה וחזרה לקחת אותם בתום המלחמה.
בינואר 1945 שולחה לרַוֶונְסְבְּרִיק, מחנה הריכוז לנשים בגרמניה ומשם לנוישטאט-גלווה. האלינה שוחררה ב- 2 במאי 1945 במֶקְלֶמְבּוּרג. עם סיום המלחמה חזרה לפולין.
ב-1951 סיימה את לימודיה באקדמיה לאמנות בלודז' שם למדה אצל האמן ולדיסלב שטמינסקי. ב-1957 עקרה לצרפת וב-1972 עלתה לישראל. האלינה נפטרה בשנת 2007 באשקלון.
אוצרת: עדי אנג'ל. התערוכה ננעלת ב- 25 בינואר.