"ביחד נוכל לייצר חברה מצוינת"

כתבה וצילמה ורדה טלמור

לימור סואן, רכזת סיירת ההורים העירונית ברחובות: "בשבע השנים האחרונות אני מתנדבת בסיירת ההורים הרחובותית ומרכזת אותה כבר ארבע שנים. עכשיו אני מחפשת מחליף, כי אני נוסעת לשבתון. יש למעשה שתי סיירות ברחובות. האחת בקרית משה והשנייה בשאר חלקי העיר, וכרגע מורכבת סיירת הורים שלישית, חדשה, ייעודית לאושיות. אנשי אושיות ביקשו, הצורך עלה משם.
חלקם של אנשי הסיירת מסתובבים רגלי, חלקם באופניים וחלקם, סיירת נגישה, במכוניות. המטרה היא לדבר עם בני נוער, לייצר איתם שיח ולוודא שהם חוזרים הביתה בשלום ומטרת העל, בעצם, היא להוות דוגמא לאיך קהילה בעלת ערבות הדדית צריכה להתנהל".
בסיירת, היא אומרת, יש הדרכות מאנשי מקצוע. "עובדת סוציאלית קהילתית שמטפלת בנוער מכור, מסבירה איך מדברים עם נוער, מה זה אומר 'מכור'. הרשות למלחמה בסמים רחובות, מאוד מטפחת את הסיירת וכל חודשיים מקבלים הרצאה שהרשות מממנת ואחת לשנה, הדרכה במתן עזרה ראשונה. "ביחד, בעבודה קבוצתית, נוכל לייצר חברה מצוינת", היא אומרת.
בטור השבועי שלימור כותבת ב"גל גפן" ובו היא משתפת את הקוראים בפעילות הסיירת, כתבה בשבוע שעבר: "יש לנו סיירת חדשה באושיות, וביום א' הקרוב, אנו חוגגים את החגים המתקרבים בערב הוקרה למתנדבי ומתנדבות סיירת ההורים העירונית של רחובות. בערב זה נחלק תעודות הערכה מטעם העיר למספר בתי עסק אשר שימחו את מתנדבי הסיירת בהטבות שונות במהלך השנה… בין כל הדברים הללו, איידע את הנוכחים על פרישתי מניהול סיירת ההורים העירונית בתום ארבע שנים של ריכוז הסיירת ולאחר שבע וחצי שנות התנדבות בה. אשאר בתפקיד בחודשיים הקרובים, עד אשר יימצא לי מחליף או מחליפה. קשה לסכם תקופה משמעותית שכזו, בעיקר כשהמלאכה עוד מרובה והחשיבות שלה בעיניי – עצומה. מטרות הסיירת הן אמנם לייצר שיח עם נוער וגם לוודא שהם חוזרים הביתה בשלום, אך מטרת העל בעיניי היא יצירת קהילה חזקה שמבוססת על אחווה ועל עזרה הדדית".
למען הילדים
"בעצם, כל הדברים שאני עושה הם לנסות לייצר עולם טוב יותר לילדים שלי. עולם יותר טוב ממה שקיבלתי ואת זה יוצרים עם קהילה מלוכדת. גם בעיר גדולה אפשר לעשות את זה וזאת הסיבה שאני מתרוצצת ככה בין הפעילויות השונות והמגוונות שלי", אומרת לימור סואן, שמחלקת את זמנה בין גידול ארבעת ילדיה לבין פעילויות חברתיות מגוונות ורבות, שדפי היומן שלה עמוסים לעייפה בהתחייבויות ובמטלות שונות. כמדומני אין כמעט פעילות שהיא נדרשת לה שלא תתנדב אליה וכאן, בכתבה, נגענו רק בכמה מהן.
לימור סואן, בת 43, נשואה ליואב סואן, פרופסור חוקר במכון ויצמן בתחום הביולוגיה במחלקה לכימיה ביולוגית. "אנחנו ביחד 30 שנה ונשואים 21 שנים". איך זה? די פשוט. פרופסור יואב סואן היה שכן שלה מאז הייתה בת 13 וגרה בכרמיאל. ביחד, השניים מגדלים ארבעה ילדים. הבכור, יותם, עכשיו כארבעה שבועות בטירונות; ליבי שסיימה לאחרונה כיתה יב' ואמורה להתגייס בעוד מספר חודשים. ליה, בת 12.5 היא "ילדה מוכשרת" שמנגנת בפסנתר, צ'לו, חליל צד, עוסקת גם בהתעמלות אמנותית ולוטם בת ה-11 "הפייה שלי" כפי שמכנה אותה אמה.
המשפחה עצמה, שמתעתדת לנסוע בקרוב לשנת שבתון בארצות הברית, חיה כיום בצריף עץ במכון וייצמן. "נשארו שניים (צריפים). האחד שאנחנו גרים בו, השני משמש למשרדים. בצריף אין קירות, כלומר, יש קירות אבל הם מכוסים בספרים ובמקום שבו אין ספרים יש חלונות", היא מספרת. קיר אחד מוקדש לספריה שלה ושל בעלה, שני קירות אחרים מחולקים לספרים של הילדים הגדולים ושל הקטנים, ילדיה, שהם כוח מניע לפעילותה.
"מה שקובע מי אני, זה לא איפה גדלתי, איפה למדתי ולמי שאני נשואה, אלא מה שאני בוחרת לעשות עם החיים שלי והדרך שבה אני עושה את זה. אני בוחרת לעשות טוב. לנסות לשפר ולכן אני נכנסת לכל כך הרבה דברים שונים", היא אומרת.
הפגישה הראשונה שלה עם פעילות התנדבות מאורגנת ומסודרת הייתה בפאלו אלטו, בקליפורניה, שם גרו בין השנים 2001 ל-2006 כשבעלה עשה את הפוסט דוקטורט שלו. אז ראתה לראשונה "איך חינוך יכול להתבצע באופן מעורר השראה ובשיתוף הורים, בתקשורת מדהימה", היא מספרת. "זה היה בכיתה של 20 תלמידים עם מורה ועם סייעת, ושני הורים מלווים כמעט לאורך כל הדרך, כאשר ההורים בוחרים את תחומי ההתנדבות שלהם. אני הייתי בספרייה רוב הזמן, ההורים האחרים התנדבו בהסעות לטיולים, לקחת את הילדים לבדיקות רופא, לצילומים, ועוד".
למען הקהילה
לימור לא מבזבזת רגע. את זמנה היא מקדישה לפעילות שקצרה היריעה מלהכיל: "כרגע אני מתנדבת בתנועת מתנדבים בשם של"מ, שירות לאומי למבוגר. בתוכנית אחת אני מקריאה סיפורים לילדי כיתות א'-ג', בתוכנית אחרת אני מדברת עם ילדי כיתות ה'-ו' על ערכים ואנחנו עושים את זה דרך תחומי העניין שלהם. אני כל פעם עם קבוצה בת 10 ילדים מהכיתה ומקדישה לזה שלוש שעות שבועיות. אני עושה זאת כבר חמש שנים בבתי הספר בכור לוי, ויצמן וב'הדרים' בקרית משה.
"הייתי חלק מצוות ההקמה של 'מרחבי רחובות', קבוצת אנשים שייצרה ועד שניסה לשמור על השטחים הפתוחים שבמזרח העיר, בצד המזרחי של כביש בגין. אני מתנדבת ביחידה הסע"ר, סיוע עצמאי ראשוני, של עיריית רחובות. במקרה של רעידת אדמה או מלחמה עם נפגעים אנחנו בין הראשונים לבוא. גם במכון יש יחידת סע"ר נוספת. עברתי את האימונים שלהם בחילוץ והצלה של בובות עם חפצים שיש לנו בבית כמו ג'ק של מכונית, לומים, ודלתות לשם פינוי.
'ובחרת', זאת תוכנית ירושלמית שעוזרת לנוער שיוצא בשאלה. אני יועצת, עוזרת ואף משאילה את הספה שלי (בסלון) למי שצריך ומארחת חיילים בודדים. עוזרים גם ל'אנוסים', אנשים שלא מאמינים, אבל נשארים בקהילה החרדית.
גישור. "בראשון לציון אני מגשרת קהילתית ומגשרת משפחה – עשיתי במרכז לגישור ברחובות את הקורס הראשון, את הפרקטיקום והקורסים הנוספים עשיתי כבר בראשון. אני מגשרת הרבה מאוד פעמים בין שכנים שרבים על כל דבר, מהדלת שנטרקת, ילדים על תופים והכלב שנובח. מגשרת במשפחות, בין אחים, כאשר ההורים לא כתבו צוואה כמו שצריך". אבל אינה עוסקת בגישור במקרי גירושין, "זה יותר מדי אמוציות ויותר מדי אחריות" היא אומרת.
'שחרית'. "יש קבוצה שנקראת 'שחרית' בכמה מקומות בארץ", היא אומרת ומכוונת, כנראה, למכון שחרית, שחרט על דגלו, כי "שחרית הוא מכון חשיבה ועשייה, שקורא תיגר על הדיכוטומיות המיושנות בין ימין לשמאל, בין יהודים לערבים, בין חרדים, דתיים וחילונים, ומטרתו ליצור שותפות חברתית חדשה בין כל חלקי החברה הישראלית למען עתידנו המשותף".
"אנחנו קבוצת רחובות-יבנה-ירושלים (שמנוהלת על ידי הפעיל החברתי שאול צגהון). זו קבוצה שמנסה לייצר קהילה על ידי מציאת הטוב המשותף".
מסוכן שם בחוץ
אחרי כשבע שנים בסיירת ההורים העירונית, לימור מתארת מציאות לא פשוטה בקרב הצעירים: "הנוער מודע למה שהמבוגרים מכנים "סכנות". בתי הספר מכינים אותם, יש תכניות של הרשות למלחמה בסמים שמיושמות כבר בגנים, יום של תכלת לדוגמא ואפילו עוד בטיפת חלב ולאורך כל שלבי חייו של המתבגר, אבל הם לא מתייחסים להרעלת אלכוהול, לדוגמא, בכובד הראש הראוי. הם חושבים שהמבוגרים דואגים לחינם. כיום, כשהרשת מלאה במידע, לא תמיד אמין, הם מרגישים שהם יודעים טוב יותר מכולם ולכן מתייחסים בקלות ראש למה שעלול לסכן אותם".
לא אחת נתקלים חברי הסיירת במצבים מסוכנים במיוחד, כך למשל: "בחורה אחת או שתיים עם חבורת בנים קולניים ומבושמים, אי אפשר לדעת היכן זה יגמר. בנות שתופסות טרמפים, התנהגות ונדליסטית, התחלות של הרעלת אלכוהול הכוללות הקאות, צמרמורות, עילפון, ולפעמים הילדים הללו נותרים לבד על הספסל כי לחברים שלהם נמאס לשמור עליהם או שקר להם בימי החורף והם מצפים שהחבר יתעורר בבוקר ויילך הביתה, כמו בסרטים. כך גם לגבי רכיבה מסוכנת על אופניים תחת השפעת אלכוהול, אבל לא רק אלה. לעיתים גם הימצאות בסמוך לחבורה שתויה ורעשנית שעלולה להיות אלימה, יכולה להיתפס כהתנהגות מסוכנת.
אבל בעיקר מה שאנחנו רואים, זו התנהגות סיכון שהיא כבר כמעט נורמטיבית – חמישה או ששה חבר'ה סביב בקבוק וודקה אחד שלם ושתיית בולמוס, בניסיון לסיים אותו מהר, לפני שהמשטרה תגיע ותחרים או תשפוך להם אותו. זה קורה יותר מידי.
אין לי ספק כי סיירת ההורים תורמת ליצירת שיח מכבד, הרגעת מצבים לפני פיצוץ אך בעיקר יצירת הבניה חברתית של ערבות הדדית, יש מישהו שדואג ללא תמורה, תוך הטמעת ערך ההתנדבות ליצירת קהילה הלכה למעשה".